ואז מילר אומר לאיזנקוט את המשפט הכי חשוב: מה שהייתי בודק לגבי המותג שלך, זה אם אפשר להזיז אותו מעט למרכז-ימין. לכאורה, זו נשמעת כמו עוד עצה פוליטית אמריקאית. עוד יועץ שאומר למועמד לזוז ימינה כי שם נמצאים המנדטים. אבל זה הרבה יותר מעניין מזה.
מילר הבין משהו מאוד מדויק על הבוחר הישראלי של היום. הוא מבין שזה ציבור למוד טראומות. ציבור שאחרי 7 באוקטובר מתקשה לשמוע את השפה הישנה של השמאל, כי מילים כמו שלום, תהליך מדיני או פרטנר כבר לא נשמעות לו כמו תקווה אלא תמימות. הן מזכירות להם את מה שהם מרגישים שהתנפץ מול העיניים.
אבל מילר מבין גם את הצד השני של הסיפור: הישראלי לא ויתר על העתיד. הוא לא רוצה לחיות לנצח בתוך איום, הישרדות ומלחמה. הוא רוצה אופק. הוא רוצה שיקום. הוא רוצה להאמין שאפשר לבנות כאן משהו טוב יותר. וזה בדיוק המקום שבו מתחילה האסטרטגיה.
הבוחר הישראלי היום לא מחפש שמאל במובן הישן של המילה, והוא גם לא מחפש מילטנטיות. ופה נכנס ארתור פינקלשטיין. פינקלשטיין היה היועץ האמריקאי של נתניהו בבחירות 1996, האיש שנחשב לאחד המוחות הפוליטיים המשפיעים ביותר שנגעו בפוליטיקה הישראלית. הוא לא עבד כמו סוקר רגיל. הוא לא הסתפק בלשאול אנשים למי הם מצביעים. הוא ניסה להבין מאיזה מקום רגשי הם מצביעים. מה הזהות שמפעילה אותם. איזו מילה מרגיעה אותם. איזו מילה מאיימת עליהם.
האני מאמין של פינקלשטיין היה פשוט ואכזרי: אנשים לא מצביעים מתוך ניתוח רציונלי של מצעים, אלא מתוך פחדים, זהויות ותחושת שייכות. לכן הוא לא ניסה לשכנע את הבוחר לחשוב אחרת. הוא ניסה לזהות את המקום הרגשי שממנו הבוחר כבר פועל, ואז ללחוץ בדיוק שם. זו הייתה הגאונות שלו, פינקלשטיין הבין שהמועמד לא צריך לדבר אל האדם כפי שהוא רוצה לראות את עצמו, רציונלי, שקול, בוחן עובדות, אלא אל האדם כפי שהוא פועל ברגע האמת: חרד, שבטי ובעיקר מחפש מישהו שיגיד לו מי אנחנו ומי הם.
מילר מזהה שהבוחר הישראלי של 2026 עדיין רוצה עתיד, אבל הוא לא מוכן לשכוח את מה שקרה. וזה מה שעלה גם במחקר שעשיתי. מי שירצה לנצח את הבחירות הבאות יצטרך להבין שהבוחר הישראלי לא נמצא היום במקום שמוכן לשמוע הבטחות כלליות על תקווה, שינוי או עתיד טוב יותר. הוא יצטרך קודם כל להפגין הבנה עמוקה בביטחון, לא כסיסמה אלא בצורה מפוכחת.
לצד הרגל הביטחונית חייבת להיות גם רגל ליברלית, ממלכתית, עם אופק של חיים נורמליים, של שיקום, של חברה מתפקדת ושל תקווה מפוכחת. לא תקווה נאיבית שמבקשת מהציבור לשכוח, אלא תקווה שעוברת דרך ההבנה של מה שאסור שיחזור.
בסרטון איזנקוט נראה מהוסס. הוא מסתכל על המפה שמילר מצייר לו ושואל: מה בעצם מגדיר ימין ושמאל? הפלסטינים? במילים אחרות, הוא שואל את השאלה שכל פוליטיקאי רוצה לדעת ולא תמיד יודע לנסח: איזה צעדים, איזה נושאים ואיזו שפה יגרמו לציבור להרגיש שאני נמצא במקום הנכון.
וכאן בדיוק נמצאת הבעיה שלו. אם היית אומר לנתניהו משפט כמו “צריך לזוז מעט למרכז-ימין”, הוא היה מבין מיד מה לעשות עם זה. אילו מילים לבחור, אילו פחדים להפעיל, איזה אויב לסמן, איזה נושא להעלות ואיזה נושא לקבור.
הגאונות של נתניהו היא בהבנה עמוקה של פחדים ומתן מענה לפחדים באמצעות סיסמאות מדוייקות, שפה שמפעילה זהות. לא בטוחה שאייזנקוט שם.
התרעות פיקוד העורף