הבדיחה הגלויה היא דווקא השכבה הפחות מעניינת בסיפור. על פניו, הסרטון אומר דבר פשוט: תראו את הצביעות של הליברלים. הורים נאורים, פתוחים, סובלניים, יקבלו בן הומו כמעט בלי למצמץ, אבל ברגע שהוא אומר שהוא ימני וביביסט - הבית מתפרק. זו הפרשנות המיידית, והיא עובדת כי היא מפעילה תחושה מאוד חזקה אצל חלק מהציבור: הם לא רק מתנגדים לדעה שלך, הם מתביישים בך. אתה לא אדם עם עמדה אחרת, אתה בושה למשפחה.
המרד המנורמל
אבל שם הסרטון רק מתחיל להיות מעניין. כי השכבה החכמה באמת לא יושבת אצל ההורים, אלא דווקא אצל הדמות שנראית שולית: האחות. האחות היא לא קישוט קומי. היא הקוד התרבותי של הסרטון. כשהיא אומרת שיציאה מהארון זה "so 2019", היא בעצם מסמנת שהמרידות הישנות איבדו את הכוח שלהן.
בעולם הליברלי, לצאת מהארון כבר לא מזעזע את ההורים. זה כבר חלק מהנורמה. זה מוכר, מעובד, ממסדי, צפוי. במילים אחרות, גם המרד עצמו עבר תהליך של נרמול. הוא כבר לא פוצע את הזהות המשפחתית. הוא כבר לא מערער את הדימוי העצמי של ההורים. הוא אפילו מאפשר להם להרגיש טוב עם עצמם.
ואז מגיע המסר הסמוי לצעירים: רוצים באמת לזעזע? רוצים לראות את ההורים הנאורים מאבדים שליטה? רוצים לעשות acting out שבאמת מפעיל את המערכת הרגשית בבית? תהיו ביביסטים.
וזה החלק המתוחכם בסרטון. הוא לא מדבר רק לביביסטים קיימים שרוצים להרגיש נרדפים. הוא מדבר לדור צעיר שמחפש זהות עם חיכוך. לא בהכרח אידיאולוגיה מסודרת, לא בהכרח תפיסת עולם מגובשת - אלא פעולה שמייצרת תגובה. כי יש גיל, ויש תקופות, שבהן הזהות לא נבנית רק סביב השאלה במה אני מאמין, אלא סביב השאלה את מי אני מצליח לערער.
פסיכולוגיה של זהות
זו גם הסיבה שבגינה מסרים מהסוג הזה יכולים להיות יעילים כל כך. הם לא מנסים לשכנע דרך טיעונים, אלא דרך התמקמות: מי אני ביחס אליכם. האם אני הילד הטוב של השבט, או זה שמסרב לשחק לפי הכללים שלו? ברגע שהעמדה הפוליטית מקבלת תפקיד רגשי כזה, היא כבר לא צריכה להיות מנומקת עד הסוף. היא צריכה לעשות דבר אחד: לייצר תגובה.
ההורים בסרטון הם לא באמת הורים. הם הממסד התרבותי: ההייטק, הספרים, השפה הנאורה, הסובלנות שמרוצה מעצמה. הם מייצגים עולם שמספר לעצמו שהוא פתוח, מתקדם, מכיל, עד שמישהו נוגע בנקודה שבה הפתיחות הזו מפסיקה להיות נוחה. האחות היא הדור שכבר לא מתרגש מהמרידות הישנות. והבן הוא ההצעה החדשה: אם אתם מחפשים זהות, אם אתם מרגישים אבודים, אם אתם רוצים להרגיש חתרניים - ביבי הוא הדרך הכי מהירה לעצבן את האנשים הנכונים.
וזו כבר לא רק פוליטיקה - זו פסיכולוגיה של זהות. ברגע שהצבעה הופכת לדרך למרוד, היא מפסיקה להיות רק עמדה ומתחילה להיות פעולה רגשית. היא דרך לומר: "אתם אולי חושבים שאתם פתוחים, מתקדמים וסובלניים, אבל אני יודע בדיוק איפה ללחוץ לכם כדי שתאבדו את זה".
פה הסרטון כבר מפסיק להיות עוד בדיחה פוליטית והופך למהלך פסיכולוגי. הוא לוקח את האנרגיה של מרד הנעורים, של הרצון להכאיב לזהות המשפחתית, ומתעל אותה לצרכיו הפוליטיים של הימין. במובן הזה, הסרטון לא אומר לצעירים "תאמינו בביבי". הוא אומר להם משהו הרבה יותר חזק: ביבי הוא לא רק בחירה פוליטית, הוא ה־acting out של הדור שנמאס לו מהמרידות שכבר קיבלו אישור חברתי.
התרעות פיקוד העורף