האובססיה המוזרה של אירופה עם ישראל | שרון לוקסנבורג

דווקא השבוע אפשר היה לראות את הצביעות האירופית במלוא עוצמתה, אחרי התקרית עם פעילי משט "סומוד" שהגיעו לספרד. בזמן שעימותים בין ישראל לבין פעילי המשט הפכו בתוך שעות לסערה בינלאומית, דיונים מוסריים אינסופיים, זימוני שגרירים וקריאות לסנקציות - התמונות מבילבאו, שבהן נראים שוטרים ספרדים גוררים פעילים על רצפת שדה התעופה ומכים אותם באלות, התקבלו בעיקר כתקרית מקומית חולפת.

לפתע הטון הפך רגוע יותר. "צריך לבדוק את נסיבות האירוע". לא נרשמו שעות שידור בלתי נגמרות, לא נפתח דיון עולמי על "ברוטליות ספרדית", ולא נראה שהקהילה הבינלאומית מיהרה להפוך את ספרד לסמל מוסרי עולמי.

וזו אולי הנקודה הכי מעניינת בכל הסיפור: לא עצם הביקורת על ישראל, אלא העובדה שנדמה כי עבור חלקים גדולים באירופה - אותם אירועים בדיוק נמדדים אחרת לחלוטין ברגע שישראל נמצאת במרכזם.

בזמן שבעולם מתחוללות מלחמות עקובות מדם, משטרים מדכאים ואסונות הומניטריים בקנה מידה עצום, נדמה שיש מדינה אחת שאירופה פשוט לא מצליחה להוריד ממנה את העיניים: ישראל.

השבוע זה שוב קרה סביב המשט לעזה. אירוע נקודתי יחסית, כזה שבנסיבות אחרות היה כנראה הופך לעוד כותרת חולפת, הצליח לייצר שעות שידור בלתי נגמרות, דיונים פוליטיים, סערות ברשתות החברתיות ופאנלים דרמטיים בכלי תקשורת אירופיים. לרגע היה נדמה שאין בעולם עוד מלחמות, פליטים, רעב או דיכוי - רק ישראל.

זו כמובן לא תופעה חדשה. מספיק לפתוח את ה-BBC כמעט בכל יום כדי לקבל תחושה שישראל הפכה לשק החבטות של אירופה. מדינה של פחות מעשרה מיליון תושבים, קטנה יותר מרבות ממדינות אירופה, אך עם נפח סיקור תקשורתי שלא היה מבייש מעצמה עולמית. לעיתים נדמה שכל פעולה ישראלית - צבאית, מדינית או אפילו תרבותית - זוכה לזכוכית מגדלת שלא מופעלת כמעט על שום מדינה אחרת.

והעניין הוא שזה כבר מזמן לא נגמר רק בחדשות או בפוליטיקה. גם האירוויזיון, תחרות פופ צבעונית שאמורה להיות אסקפיזם טהור, הפך בשנים האחרונות לזירת עימות סביב עצם השתתפותה של ישראל. מחאות, קריאות לחרם, הפגנות מחוץ לאולמות ודיונים אינסופיים ברשתות - נדמה שגם כשהאירופים מנסים לברוח לבידור קליל ונוצץ, ישראל איכשהו הופכת שוב לנושא המרכזי.

יש משהו כמעט אבסורדי בכך שתחרות שירים מצליחה להפוך לדיון גיאופוליטי טעון רק בגלל נוכחותה של מדינה אחת. בעולם שבו מלחמות אכזריות בהרבה כמעט ואינן מצליחות לחדור למהדורות התרבות, ישראל הצליחה להפוך אפילו את האירוויזיון למשאל עם פוליטי.

אז למה זה קורה?

התשובה מתחילה כמובן בהיסטוריה. לאירופה יש מערכת יחסים מורכבת מאוד עם יהודים, עם ישראל ועם המזרח התיכון בכלל. השואה, האנטישמיות האירופית, תקופת המנדט הבריטי והמעורבות ההיסטורית באזור יצרו קשר רגשי ופוליטי שהעולם פשוט לא מצליח לנתק ממנו את ישראל. במובן מסוים, ישראל הפכה לסמל שעליו אירופה משליכה אינספור רגשות - אשמה, ביקורת, חרדה ולעיתים גם צורך מוסרי להוכיח משהו לעצמה.

אבל זה לא רק עניין היסטורי. ישראל היא גם "סיפור מושלם" עבור תקשורת מודרנית. יש בה מלחמה, דת, טרור, טכנולוגיה, דרמה פוליטית, ירושלים, רשתות חברתיות וקהל שמעורב רגשית ברמות קיצוניות. כל כתבה על ישראל מייצרת תגובות, ויכוחים, שיתופים וזעם. בעולם שבו תשומת לב היא המטבע היקר ביותר, ישראל היא מכונת טראפיק כמעט מושלמת.

גם הרשתות החברתיות החריפו את התופעה. אם פעם מלחמות התרחשו הרחק מעיני הציבור, היום כל סרטון מעזה, תל אביב או ירושלים הופך בתוך דקות לשדה קרב עולמי של דעות, האשמות ותעמולה. ישראל איננה עוד רק מדינה; היא הפכה לסמל גלובלי שכל צד פוליטי בעולם משתמש בו כדי להגדיר את עצמו.

בשמאל הרדיקלי, היחס לישראל הפך לעיתים לחלק מזהות פוליטית שלמה. בימין האירופי, ישראל מוצגת לעיתים כסמל למאבק באסלאם הקיצוני ובטרור. כך או כך, כולם עסוקים בישראל - הרבה מעבר לפרופורציות האמיתיות של מדינה זעירה במזרח התיכון.

זה לא אומר שאין מקום לביקורת על ישראל. כמו כל מדינה דמוקרטית, גם ישראל צריכה להתמודד עם ביקורת תקשורתית, פוליטית ומוסרית. אבל קשה להתעלם מהפער בין כמות תשומת הלב שישראל מקבלת לבין האופן שבו העולם מתייחס לסכסוכים אחרים. מלחמות באפריקה, דיכוי נשים באיראן, טיהורים אתניים באזורים שונים בעולם או מיליוני פליטים במדינות אחרות - לעיתים נדמה שכל אלה פשוט לא מצליחים לעורר את אותה אובססיה רגשית.

אולי זו בדיוק הנקודה. ישראל עבור אירופה איננה רק עוד מדינה. היא רעיון, סמל, פרויקט רגשי ופוליטי מתמשך. ולכן גם משט קטן, כותרת ב-BBC או תחרות שירים נוצצת מצליחים להפוך שוב ושוב לדיון עולמי אינסופי. "All I wanna know is why you're so obsessed with me."