"ההמצאה הזו תביא לשכחה בנשמות הלומדים שכן הם לא יפעילו עוד את זיכרונם… היא לא תעניק לתלמידים אמת, אלא רק מראית עין של אמת. הם ישמעו דברים רבים אך לא ילמדו דבר. הם ייראו כיודעי־כל, אבל ברובם לא ידעו כלום. הם יהיו חברה מייגעת, שכן יהיה להם רק הד של חוכמה - ללא המציאות שלה".
בעולם החינוך, המהפכה הטכנולוגית הנוכחית, AI, מוצגת עכשיו בעיקר כמהפכת יעילות: "סוכן AI לכל תלמיד", "שיפור הלמידה העצמית", "יכולת להתמקד במיומנויות במקום בשינון ידע", ועוד ועוד. אני נוטה להסכים עם רוב הפרשנויות בעניין פוטנציאל התועלות של הטמעת AI בלמידה ובעבודת צוותי ההוראה, אבל חושבת שלפני ההיסחפות בהתלהבות חשוב לזכור ולהזכיר שחינוך לא נועד רק לייעל בני אדם.
בתי ספר אינם אמורים להיות פס ייצור של תשובות נכונות. תפקידם הוא להכניס ילדים אל העולם וללמד אותם כיצד לחיות בו כאנשים חושבים, שופטים ואחראיים. וכאן בדיוק נמצאת הסכנה. כי בעידן שבו כל תלמיד יכול לקבל בשתי שניות עבודה מוכנה, סיכום, ניתוח ספרותי או פתרון מתמטי, הפיתוי של מערכת החינוך יהיה לוותר על השאלה הגדולה: לא "מה התלמיד יודע?", אלא "מי התלמיד הופך להיות?".
ככל שהטכנולוגיה תשתכלל, ככל שהלמידה תובל על ידי בינה מלאכותית, בתי הספר יצטרכו להפוך לפחות טכנולוגיים ברוחם ויותר אנושיים בייעודם. פחות תשובות, יותר שאלות. פחות תוצאות, יותר תהליכים. פחות מרדף אחר מידע, יותר עיסוק במשמעות. השאלה "איך משתמשים ב־AI בצורה נכונה במערכת החינוך" היא שאלה חשובה, אבל החשיבות שלה זניחה לעומת חשיבות השאלה שצריכה להוביל את מערכת החינוך בעתיד: "מהי דמות הבוגר שאותה אנחנו רוצים לראות בעולם שבו קיימת AI".
בעולם שבו הבינה המלאכותית יודעת לנסח טוב יותר מרוב בני האדם, היתרון האנושי המרכזי יהיה עצם האנושיות. היכולת והציווי להפעיל מצפון ולשאת באחריות. הצורך להבחין בין פופולריות לצדק, בין יעילות למוסר. אם מערכת החינוך תוותר גם על זה היא לא תכשיר תלמידים לעתיד. היא תפקיר אותם אליו.
התרעות פיקוד העורף