משבר האקלים כבר איננו רק שאלה סביבתית. הוא משפיע על ביטוח, תשתיות, שרשראות אספקה, עלות הון ויציבות חברתית ומחייב מעבר מחשיבה של "הפחתת פליטות" בלבד לחשיבה של הסתגלות, חוסן ויכולת התאוששות.
אחד הדברים המעניינים בנייר "The Missing Link in Climate Investment" של Justin Mitchell, שהתפרסם לאחרונה, הוא הניסיון לשנות את האופן שבו העולם מסתכל על השקעות אקלים.
במשך שנים עיקר השיח התמקד ב-mitigation (הפחתת פליטות), מעבר לאנרגיה מתחדשת וצמצום נזק עתידי. זה חשוב ואפילו קריטי, אבל המציאות מתחילה להזכיר לנו שמשבר האקלים כבר איננו רק סיפור של מניעת נזק עתידי. הוא הופך בהדרגה לסיפור של הסתגלות, חוסן ויכולת התאוששות.
חלק מהשינויים כבר כאן. אירועי קיצון, שריפות, הצפות, פגיעה בתשתיות, עומסי חום, שיבושי אספקה, מחירי ביטוח שעולים, אזורים שהופכים קשים יותר לביטוח או למגורים, לחצים על מערכות בריאות, מים ואנרגיה - כל אלה כבר אינם תרחיש תיאורטי.
לכן, השאלה איננה רק כיצד מפחיתים פליטות, אלא כיצד בונים כלכלה שמסוגלת לתפקד בעולם פחות יציב. זה החידוש החשוב בנייר. השקעות אקלים אינן יכולות להסתכם רק בניסיון למנוע את המשבר הבא. העולם כבר נדרש להשקיע גם בהסתגלות, בחוסן וביכולת התאוששות משום שחלק מהמשבר כבר כאן.
הנייר מציע למעשה להסתכל על הסוגיה דרך ארבעה ממדים: הפחתה, הסתגלות, חוסן ושיקום. כלומר, הדגש הינו לא רק כיצד מצמצמים נזק עתידי, אלא גם כיצד נערכים לזעזועים, כיצד ממשיכים לתפקד כאשר הם מתרחשים, וכיצד מתאוששים מהם במהירות.
יש בכך בכדי לשנות את צורת החשיבה הכלכלית. אם בעבר אקלים נתפס לעיתים כסוגיה "ערכית" או "סביבתית", הרי שהיום הוא נכנס בהדרגה אל ליבת ניהול הסיכונים, הביטוח, המימון, התשתיות והיציבות המאקרו כלכלית. מכאן, לא במקרה בנקים מרכזיים, רגולטורים, חברות ביטוח וגופים מוסדיים עוסקים יותר ויותר בשאלות של חוסן.
לא רק דו"ח אקלים - אלא ליבת המודל העסקי
בסוף, כלכלה איננה נמדדת רק ביכולת לצמוח בתקופות טובות. היא נמדדת גם ביכולת להמשיך לפעול בתנאי אי-ודאות, זעזועים ומשברים. כאן מתחדד אולי אחד הכשלים המרכזיים של השוק המודרני שיודע לתמחר היטב רבעון חלש או תקופה חלשה. עם זאת, הוא עדיין מתקשה לתמחר שחיקה איטית ומתמשכת של יציבות.
כאשר עלות הפגיעה, איננה מתומחרת ומועברת לציבור, למדינה או לדורות הבאים - מתקבל עיוות. רווחים נותרים פרטיים, אך חלק מהסיכונים והעלויות החיצוניות הופכים ציבוריים. הציבור משלם דרך ביטוח, בריאות, תשתיות, יוקר מחיה ופגיעה באיכות החיים. וכאשר פגיעות אקלימיות מתחברות לקיטוב חברתי, העמקת אי השוויון, ללחצים גיאו פוליטיים ולשיבושי אספקה - הסיכון הופך מאישי-אזרחי, למקומי ומערכתי.
מכאן הדגש והמשמעות כי קיימות (sustainability) איננה יכולה להישאר עוד שכבת דיווח או תירגול רגולטורי. היא חייבת להפוך לחלק מאיכות קבלת ההחלטות והשיקולים ברמת המדינה, הרגולטורים והתאגידים עצמם.
ראוי להדגיש כי המשמעות רחבה הרבה יותר מעולם הסביבה. משבר האקלים הופך בהדרגה למבחן של מנהיגות, ממשל, תכנון ארוך טווח ואחריות ציבורית, זאת לא רק של מדינות, אלא גם של חברות, משקיעים ומוסדות פיננסיים.
בעולם כזה, יתרון תחרותי כבר לא יימדד רק במהירות הצמיחה, אלא גם ביכולת לספוג זעזועים, להסתגל לשינויים ולשמר אמון לאורך זמן. מכאן, בהחלט ייתכן שבעשור הקרוב חוסן יהפוך לאחד הנכסים הכלכליים החשובים ביותר, חוסן שיתבטא ישירות בערך כלכלי.
התרעות פיקוד העורף