ישראל נכנסת לשלב הבא עם שילוב מסוכן של יוקר מחיה גבוה, מחירי דיור בלתי נתפסים, עסקים שקורסים או מדשדשים, מערכת בריאות מותשת, שיקום הצפון, טראומה לאומית ועלויות ביטחון שרק ימשיכו לעלות. זה כבר לא עניין של תיקוני תקציב. זו מציאות שמחייבת תוכנית כלכלית לאומית חדשה.
הראשונים שצריכים לעמוד במרכז הם העסקים. לא עוד מענקי הישרדות קטנים, לא עוד פלסטרים בירוקרטיים. אלפי עסקים בצפון, בדרום ובענפי השירותים, המסחר והתיירות לא באמת חזרו למסלול. בעלי עסקים אינם מחפשים רחמים; הם צריכים כלים לצמוח מחדש. המדינה תידרש להחזיר כסף למשק, אבל בצורה שמייצרת פעילות אמיתית: אשראי זמין, הקלות מס, עידוד השקעות, תמריצי העסקה, הפחתת רגולציה והזרמת חמצן לעסקים שמייצרים מקומות עבודה וצמיחה. בלי זה, השיקום הכלכלי יהיה סיסמה בלבד.
אבל אי אפשר לדבר על צמיחה בלי לדבר על שוק הדיור והקרקעות, ועל הפיל שבחדר: רשות מקרקעי ישראל. במשך שנים רמ"י התנהלה בפועל יותר כמכונת גבייה מאשר כמנוע לאומי לפתרון משבר הדיור. במקום להוביל חזון של קרקע זמינה, היצע מוגדל ומחירים שפויים, הציבור קיבל עוד ועוד שיווקי קרקע במחירים מנופחים, עוד הליכים מסורבלים ועוד מערכת שהפכה את הקרקע למוצר נדיר במקום למנוע צמיחה. התוצאה ברורה: מחירי הקרקעות טיפסו, מחירי הדיור המריאו, ולאזרח הישראלי כמעט לא נשאר אופק.
אם ישראל רוצה באמת לבנות מחדש את הכלכלה שאחרי המלחמה, היא לא תוכל להתחמק מדיון אמיץ: האם נדרש שינוי עמוק ברמ"י, או אפילו פירוק המודל הקיים והקמת מנגנון חדש שתפקידו להוזיל קרקע, להאיץ הפשרות ולשחרר בנייה בקצב שהמשק זקוק לו.
ואז מגיעה החזית השקטה ביותר - המילואימניקים. במשך חודשים המדינה נשענה עליהם. עכשיו רבים מהם יחזרו הביתה למציאות כלכלית קשה: עסק שאיבד לקוחות, עבודה שכבר לא מחכה להם, קריירה שנעצרה, חובות, שחיקה ולעיתים גם פציעה נפשית או פיזית. חלקם יגלו שבזמן שהם לחמו, החיים הכלכליים שלהם פשוט נמסו.
המדינה לא יכולה להסתפק בתעודות הוקרה, הנחות סמליות או קמפיינים מרגשים. היא חייבת לבנות תוכנית שיקום כלכלית למילואימניקים: ליווי תעסוקתי, תמיכה בעסקים, מסלולי אשראי, הכשרות, תמריצי העסקה והגנה כלכלית אמיתית. אחרת, במקום להחזיר אנשים יצרניים למעגל העבודה והיזמות, ישראל תמצא חלק מהם נשענים על שולחן הביטוח הלאומי. זו לא רק טרגדיה אישית; זה כישלון לאומי.
וכל זה קורה בזמן שישראל צפויה להיכנס לשנים של תקציבי ביטחון גדלים, מערכת בריאות שתצטרך להתמודד עם אלפי נפגעי טראומה ופצועים, והשקעות עתק בשיקום אזורים שלמים.
השאלה כבר איננה אם נדרשת תוכנית כלכלית חדשה. השאלה היא האם קיימת הנהגה שמוכנה להגיד את האמת: אי אפשר להמשיך עם אותה כלכלה שלפני המלחמה. היום שאחרי לא ייבנה באמצעות דחיות, מענקים נקודתיים או אופטימיות מלאכותית. הוא ידרוש שינוי סדרי עדיפויות, רפורמות כואבות והחלטות שאיש לא רצה לקבל בשנים האחרונות. כי גם אם המלחמה הביטחונית תירגע, המלחמה הכלכלית של ישראל כנראה רק מתחילה.
התרעות פיקוד העורף