בשנתיים וחצי האחרונות משתמשים פרשנים ופוליטיקאים באופוזיציה במונח "היום שאחרי" כדי להימנע מלגעת במילה שלום. מרואיינים ממחנה המרכז־שמאל מחברים את נתניהו לאוסלו ולהתנתקות, אף שהוא נלחם נגד אוסלו וההתנתקות וגם הואשם במשך שנים בעצירת אוסלו ובהתנגדות להסדר שלום. כך אפשר ללמוד עד כמה ספוג השלום בדם בעיני הישראלים.
אולי שכחנו, אבל השלום היה פעם פופולרי כאן. העיסוק במשא ומתן ובהסדר מדיני שלט בשיח בשנות ה־70, ה־80 וה־90. למרות המלחמות בעידן מפלגת העבודה של פרס ורבין, הם לקחו בעלות על השלום והאשימו את הליכוד בבלימתו. דווקא בגין, שלא דיבר על שלום, הוא שהביא לראשונה שלום, עם מצרים.
היחסים של הימין עם המילה שלום מורכבים. מנהיגיו הואשמו לאורך שנים בכך שהם המכשול לתקווה הגדולה שעם ישראל נכסף אליה. נתניהו 1996 עמד מול האתגר: מצד אחד, התנגדות מוחלטת לשלום אוסלו, ומצד שני, השארת התקווה לשלום. בקמפיין 1996 הבאתי את החיבור בין שלום לביטחון בסיסמה "נתניהו, עושים שלום בטוח". בבחירות 2000 שרון הגן על עצמו לנוכח תדמיתו המלחמתית בסיסמה "רק שרון יביא שלום".
מאז, ככל שהתפוגגה התקווה, התפוגג השימוש במילה שלום. אחרי אוסלו, השבר הגדול, הגיעו האינתיפאדה השנייה ואכזבת ההתנתקות, והשבר הסופי אירע בטבח הנורא של 7 באוקטובר. הוא עקר את המילה שלום מהמילון הפוליטי של כל המפלגות.
העדנה היחידה שעדיין יש למילה שלום ולנורמליזציה עם הערבים באה דווקא מנתניהו, בהסכמי אברהם. אחרי שהליכוד של שמיר, שרון ונתניהו הפך ללעג את הבטחת פרס ל"מזרח תיכון חדש", נתניהו וטראמפ החזירו את הסדר השלום האזורי לשיח הציבורי. וגם כיום, בשיא השפל של התקווה לשלום, הסדר אזורי רלוונטי ומדובר, כולל שיתוף פעולה מרחיק לכת בין ישראל ובין מדינות ערביות במרחב.
התרעות פיקוד העורף