שם, כדי למנות שופטים, אין צורך בהסכמה של ממשלת הימין. די ברוב של חמישה מתוך תשעה חברי הוועדה - רוב שליוריסטוקרטיה יש שליטה מוחלטת עליו: שלושה שופטי עליון, שני חברי לשכת עורכי הדין, שאליהם מצטרף גם נציג של האופוזיציה - כדי למנות שופטים.
על הרקע הזה צריך להבין את דבריו של ברק, שלפיהם כל בית משפט צריך להיות בג"ץ, ואפילו כל שופט צריך להיות בג"ץ קטן בפני עצמו. הרעיון של בג"ץ הוא רעיון חריג מאוד, שקיים למעשה רק בישראל, ובוודאי שלא בהיקף הכוח והסמכויות של בג"ץ שלנו. הבריטים הקימו את מוסד הבג"ץ משום שלא רצו להעניק כוח לשופטים בערכאות הנמוכות, שבהן ישבו שופטים מקומיים ולא בריטים, וביקשו לשמר את הכוח לעצמם.
מאותה סיבה בדיוק הם גם לא ייבאו את שיטת המושבעים לפלשתינה, משום שלא רצו להעניק כוח למקומיים כמושבעים. כעת ברק מבקש לקחת את המוסד החריג הזה של הבג"ץ ולהחיל אותו, הלכה למעשה, על כלל הערכאות המשפטיות - כאילו ממילא אין עליהן עומס כבד גם כך.
ככל שההגמוניה הישנה איבדה מכוחה הדמוגרפי והפוליטי, כך גבר הרצון של ברק וממשיכי דרכו להעביר כוח למוסדות "מקצועיים" המצויים בשליטתה - ובראשם בתי המשפט, האקדמיה, כוחות הביטחון והפקידות הבכירה. בכך ברק השחית פוליטית את המוסדות, שאמורים לפעול מתוך אתוס מקצועי ולא פוליטי.
כך, בתי משפט אמורים ליישב סכסוכים; הצבא אמור לנצח במלחמות; האקדמיה אמורה להעשיר את הידע האנושי; והתקשורת אמורה לחשוף את האמת. ברגע שמוסדות כאלה מתחילים לראות עצמם כמי שאמורים לעצב מחדש את החברה לפי חזון ערכי מסוים, הם נשחקים מקצועית ומאבדים בהדרגה את אמון הציבור.
בסופו של דבר, לא ברק, לא כוכבי, לא זילבר ולא פורת מונו כדי לקדם את השקפות העולם האישיות שלהם. הם מונו כדי למלא את הייעוד המקורי של המוסדות שבראשם עמדו - ייעוד שאמור להיות מקצועי ככל האפשר ולא מפלגתי. את המאבק על ערכים ותפיסות עולם יש להותיר בראש ובראשונה לשדה הפוליטי, משום שזהו התחום שבו לציבור ולנבחריו יש יכולת אמיתית לעצב את פני החברה.
התרעות פיקוד העורף