הצעירים של אירופה לא מתגייסים למען שום מטרה - חלק מהם רק למטרות שנאה | מאיר עוזיאל

את המאמר הזה כתבתי ושלחתי ל"ניו יורק טיימס". לא פרסמו. גם לא ענו. פעם בשנתיים בערך אני שולח מאמר ל"ניו יורק טיימס". תמיד לא פרסמו. תמיד לא ענו. בחוסר צניעות אני גם מתאר – על פי דרישתם – מי אני. לא פרסמו מעולם. לא ענו מעולם. אז זה המאמר שלא פרסמו הפעם (בקיצורים קלים), וזאת אחרי שהם פרסמו לפני האירוויזיון שישראל שולטת בדרכים עלומות בבחירת הקהל באירוויזיון. הכותרת שהצעתי הייתה: “מה תוצאות האירוויזיון אומרות על ישראל”.

והנה הטקסט: האירוויזיון, מתברר, הוא הרבה יותר מתחרות שירים. אני בטוח שאנשים בעלי מודעות למצב העולם, למה שקורה בפוליטיקה קטנה ולמה שקורה בפוליטיקה גדולה, רואים שהאירוויזיון משקף בשנים האחרונות הרבה יותר. מה שקרה השנה, כשדגל ישראל טס למקום השני בגלל הצבעת הקהל, צריך לעורר הרבה מחשבות.

היו כמה מדינות באירופה שפשוט החרימו את האירוויזיון בגלל שישראל משתתפת בו. אי אפשר שלא לראות בזה אקט של אנטישמיות עמוקה, סדיסטית. בעיני ישראלים ויהודים רבים זוהי למעשה תמיכה בג’נוסייד אכזרי לתושבי ישראל – ילדים, נשים, גברים שחיים בה ועובדים בה ויוצרים בה.

השאיפה הזו מתבטאת בוולגריות בקריאות “מהנהר ועד הים פלסטין תהיה חופשית” בכיכרות, והיא גם התבטאה בהחרמות של כמה וכמה מדינות באירופה את השתתפות ישראל באירוויזיון. ומבין המדינות שהשתתפו, הפלא ופלא, השופטים בכמה וכמה מהמדינות המרכזיות ביותר באירופה – בריטניה, פורטוגל, פינלנד ואחרות – לא נתנו לישראל אפילו נקודה אחת בהצבעה, בעוד הקהל במדינות האלה נתן לישראל את מקסימום הנקודות. גם באחרות, צרפת, גרמניה או שווייץ, השיר הישראלי קיבל את מקסימום הנקודות מהקהל, והשופטים נתנו לו ציון נמוך מאוד. באיטליה הקהל העניק לשיר של ישראל ציון גבוה מאוד. השופטים האיטלקים: 0.

זה קרה דווקא באירופה המערבית, מקום שבו הערכים המערביים צריכים לפרוח בצורה הטובה ביותר. ואחד מהערכים המערביים הוא כמובן אובייקטיביות בשיפוט ואובייקטיביות אמנותית.

ישראל הגיעה למקום השני בגלל הקהל. הפער בין הצבעת הקהל ובין הצבעת השופטים אינו מקרי. מתברר שאנשים שהופכים להיות שופטים מערבבים גורמים לא אמנותיים בשיקולים אמנותיים. הם היו צריכים לבחור על פי אמות המידה של שירי אירוויזיון. זאת אומרת: מהו השיר היפה ביותר, הקליט ביותר, המוצלח ביותר באמנות הפופ האירוויזיונית. אך הם דחקו החוצה את הכללים האלה ופעלו לפי כללי שנאה והחרמה. שוב חוזרת אליי המילה היחידה שמתאימה לתיאור התופעה: אנטישמיות. זה לא מקרה שהדבר קרה בכל כך הרבה ארצות, בפערים כאלה בין הקהל לשופטים. אני מניח שהשופטים מתביישים עכשיו ושואלים: איך טעינו כל כך?

נועם בתן, הזמר הישראלי, שר שיר קליט. צריך לומר גם שהזמר הישראלי מסמל יותר מכך. הוא מסמל את ישראל והוא מסמל את הדור הישראלי הצעיר. הדור הישראלי הצעיר הוא הדור הצעיר האיכותי ביותר בתרבות המערבית. הלוואי שהיה באירופה, בעיקר באירופה, דור צעיר כמו הדור הצעיר הישראלי. הישראלים הצעירים אינם אלה שאנחנו, הישראלים המבוגרים, צחקנו וחשבנו שהם דור טיקטוק שנמצא כל היום בטלפונים ואין לו ערכים. הצעירים האלה לימדו את כולנו מהם ערכים. גם בשירות הצבאי שלהם, גם באחריות שלהם, גם בהבנה העמוקה שלהם מה נכון ומה לא נכון כדי לקדם את החירות ואת החופש ואת זכויות האדם והיופי בעולם.

הצעירים של אירופה לא מתגייסים למען שום מטרה. חלק מהם מתגייסים רק למטרות שנאה. שנאה לישראל. עלתה תיאוריה והתפשטה בעולם, כאילו ישראל מסוגלת להשפיע על תוצאות ההצבעה של הקהל. ובכן, הנהלת האירוויזיון הקטינה מאוד את הכוח של הקהל. ישראל בכל זאת הגיעה למקום שני וכמעט למקום ראשון, אבל איך אפשר לומר שישראל יכולה להשפיע על הצבעות הקהל? אפילו אם נגיד שישראל הפעילה אילו השפעות ותעמולה וגיוסים בהצבעות.

ישראל היא בסך הכל עשרה מיליון. באיטליה יש כמעט 60 מיליון. פי שישה. בבריטניה ובצרפת יש קרוב ל־70 מיליון. התיאוריה הזו היא טענה מכוערת מול העובדה שהקהל האירופי בביתו פשוט אהב את השיר הישראלי, ולא הכניס לתוך השיקולים שלו שנאה לישראל וליהודים.