הנה משל קצר. לפני המון המון שנים ועוד מאתיים, היה תלמיד יהודי חכם בשם רב ספרא. הוא לא רק שקד על לימודיו, גם במסחר התעסק וידעו כולם שרב ספרא הוא סוחר ישר, כן ולעולם לא ייקח משהו שאינו שייך לו. שמו הלך לפניו.
לרב ספרא היה כלי יקר שרכש בעברו אך לא עשה בו כל שימוש. יום אחד החליט למכור אותו. הוא העביר את דבר המכירה בין חבריו וקרוביו, ואלו הפיצו הלאה. כשהמתין לקונים הראשונים, ראה מתפללים מתארגנים לקראת קריאת שמע וגם הוא החל בתפילתו בכוונת מכוון.
כשהיה שקוע בתפילה ובתחינה, ניגש אליו סוחר ממולח, אך הגון גם הוא, הייתה לו דרך ארץ. מחד, לא רצה הסוחר להפריע את תפילתו של רב ספרא, ומאידך, היה כה להוט לסגור את העסקה ולרכוש את הכלי הנדיר כל כך, עוד לפני שיגיעו הקונים האחרים. בין מלמולי התפילה של רב ספרא, לחש לו הסוחר את המחיר על הכלי והתנצל על כך שהוא עושה את זה בנסיבות כאלו ובחיפזון.
רב ספרא שתק, הוא היה כל כך שקוע בתוך התפילה, עד שידע שאם יאמר מילה אחת שאינה כתובה בספר, התפילה כאילו לא נעשתה.
הסוחר פירש את שתיקתו של הרב כסירוב. הוא הלך, ושב, ושוב הלך, והסתובב סביב עצמו, והתיישב וקם, וכשראה שעוד קונים מתחילים להגיע, הניח שהמחיר שהציע נמוך מדי, בטח לכלי שאדם מכובד כמו הרב ספרא מוכר. הסוחר שוב ניגש אל הרב שעדיין התפלל ואמר “אתן לך עוד 10 דינרים על הכלי, זה יותר מכפול!".
אך ספרא המשיך לשתוק ולהתפלל.
הקונים התקרבו, וכשראו שהרב מתפלל נשארו לעמוד רחוק. הסוחר הזיע, נלחץ, הסתכל על שאר הקונים וניסה לסמן להם להתרחק, שהכלי כבר נמכר, אף שידע שזה טרם קרה. אחר כך שוב התקרב לרב ספרא, שעדיין התפלל, והעלה את המחיר שוב ושוב ושוב.
“אתה יודע להתמקח, כבוד הרב", אמר מותש, “אין כל ספק בזה".
“שמעת גם בפעם הראשונה, קח את הכלי במחיר הראשון שהצעת".
הסוחר המשיך לא להאמין למה ששמעו אוזניו.
“אבל, כבוד הרב", אמר, “הסכמתי לשלם לך כפול שלוש וארבע, למה שתמכור לי את הכלי בזול?".
שאר הקונים, שהבינו שהמזל לא לצידם היום, המשיכו לעמוד ולהקשיב לשיח, הכלי היקר הפך שולי פתאום.
השיב לו הרב ספרא “כשהצעת לי את המחיר הראשון, הוא היה מספיק מכובד בעיניי ובליבי גמלתי למכור לך את הכלי, אבל התפילה קדושה יותר מהכל, ולכן לא הפסקתי אותה".
“אבל כשסיימת, עכשיו", אמר הסוחר, “אתה יכול לקבל עליו יותר, למה שלא תקבל?", הוא לא הבין.
“המחיר הראשון היה טוב בעיניי, הוגן ומכבד, לא אשנה את דיבורי הפנימי והבטחותיי לעצמי, גם אם מדובר ברווחה גדולה פי כמה", ענה הרב, נכנס אל ביתו, עטף את הכלי והגיש אותו לסוחר הנדהם תמורת המחיר הראשון שהציע.
יש לי ולבתי משפט שחוזר הרבה בשיחות בינינו: “כשאמא מבטיחה, אמא...".
“מקיימת", היא עונה לי מיד. עד היום, חמש שנים וכמה חודשים מאז שנולדה, אני עומדת בזה איתנה. המון אנשים אחרים אני מאכזבת, לפני שנתיים אבחנה אצלי בעלת מקצוע הפרעות קשב לא סבירות. כי אם יש כסף בבנק, מה הסיבה לא לשלם ארנונה ומים? ואם יש לי נקודות זיכוי לניצול, מה הסיבה לא לסרוק מסמך ולשלוח? ואם בוטלו לי ארבע הרצאות ולפתחי עומדת הרצאה ששכרה שווה ערך לארבעתן, למה לא לחתום כבר על הצעת המחיר? ואלו המינוריים שבדברים. מה בדבר החברים, ההבטחות לשיחות טלפון חוזרות, לפגישות, להגעה לאירועים, לחופשות, והביטולים, לפעמים בדקה התשעים ולפעמים סתם הברזה, בלי להודיע בכלל. טוב, אני מתחילה להרגיש שאני מעלה את עצמי על הגרדום מבלי שמישהו ביקש ממני בכלל. טיפלתי בזה, באותה ההפרעה, תתפלאו, יש דרכים. ובכלל, לא אני חושבת שהעניין הזה של קשב וריכוז הוא נחלה שאומנים אוהבים לבנות בה בתים.
אבל רק בפני אדם אחד בעולם הזה מעולם לא שברתי ואני רוצה להאמין שגם לא אשבור את מילותיי, הבטחותיי ושבועותיי. בפני בתי. זה יכול להתחיל ב"אם לא תכססי ציפורניים במשך שבוע, אקח אותך ועוד חברה שתבחרי ליום כיף" (הצלחתי בזה, השבוע היינו בג'ימבורי ובסרט), דרך “אמא מבטיחה לך שעד שאת פוקחת את העיניים אחזור" (את זה הבטחתי כשנסעתי להרצות בעכו ומיד אחר כך בצפת ובמקום להישאר שם למשך הלילה ולנוח, חזרתי. מיותר לציין שלא אעשה את זה שוב, כי כמעט נרדמתי בדרך, ומה שוות ההבטחות אם אין מי שיקיים אותן?), וגם שם הצלחתי, ועד ל"אני יודעת שאת רוצה כלב, עוד יהיה לנו. אמא מבטיחה ואמא...?".
“מקיימת", היא משלימה לי בכל פעם ונותנת לי עוד בוסט של מוטיבציה לחיים האלו, לשיפור העצמי התמידי שלי ולאהבה אליה.
הבית שלנו לא ריק, תמיד יש פה חברות שלה, שיעורי אנגלית, מוזיקה, אנשים שאנחנו מארחות ומשפחה, גברים אין, לא דייטים ולא שטויות מעין אלו, אני קשה ופדנטית בכל הנוגע לזה, יש לי ילדה והבית יישאר סטרילי. אבל עדיין, בסוף היום יש קצת שקט, ואני והיא התחלנו להרגיש בזה, רצינו צד שלישי להתרגש איתו, לצחוק עליו, לחבק. רציתי להביא כלב. יש לנו פאג סיני, מנש, כתבתי עליו לא פעם, אבל מסיבות שאינן תלויות בי, הוא לא מגיע אלינו הרבה. חברות שלי אמרו לי לא לעשות את זה, הרי איך אפשר לגדל ילדה לבד ולהתחייב לעוד חיה? לעוד נפש? מתברר שאפשר.
כשגרנו בחריש, הבטחתי לה שכשנעבור לרחובות ושם נשתקע להרבה מאוד־מאוד זמן, נביא כלב או כלבה. והיא לא הציקה, חיכתה, חיבקה כלבים של אחרים, ובימים שחבריי טסו לחופשה, שמרנו אנחנו על הכלבים שלהם, אבל כששבו לביתם ולבעליהם, ראיתי את העצבות בעיניה “מתי גם לנו יהיה?".
“יהיה, אני מבטיחה".
וידעתי איזה כלב ארצה להביא לה: כמו הפודלית השחורה שהייתה לי. כתבתי לכם כשמצאתי אותה אז בפתח תקווה, באמצע אוגוסט, קשורה לגדר. איתה נשבר לי הלב בפעם הראשונה, היא עברה איתי את כל הרווקות, ישנו יחד בלילה, היא הרגיעה לי כל חרדה, וכשהמקרר היה ריק, במקום לבכות את חיי, חלקנו יחד את היוגורט האחרון. לצערי, כמה שנים אחרי כן נדרסה בתאונת פגע וברח בחולון, כששמר עליה אבי.
היא הייתה הכלבה הכי חכמה ואנושית וטובה שאי פעם הכרתי.
אז התחלתי לחפש פודלים כאלו, שחורים, מתולתלים. לא ביקשתי כלב מפונפן או מהונדס, רציתי פודלית. שחורה. זהו.
שתעניק לגפן את אותה האהבה שהעניקה לי.
ולבסוף מצאתי, ונסעתי תחת תופת ופחד, עד פאתי הצפון, וכשהביאו לי אותה, הרגשתי מין חום מוזר בלב ששנים לא הרגשתי. והיא גורה, ובסך הכל בת שלושה חודשים ורזה כל כך.
ואת כל הדרך הביתה עשתה על ירכיי הדשנות וישנה. ובערב, כשהגעתי סוף־סוף הביתה, שילמתי לבייביסיטר והנחתי את הכלבה החדשה על הרצפה. וגפן הביטה בה ובעיניה מבט שלא ראיתי בעבר.
שאלה “היא שלי?".
עניתי “לתמיד".
“גם כשאני אהיה גדולה?".
“כן", עניתי לה, “היא שלך".
וגפן ניגשה אליה, וישבה על הרצפה והכלבה המתולתלת ליקקה את פניה הקטנות של בתי.
“גם לך הייתה כזו, הראית לי", אמרה לי החכמה, “ניתן לה את אותו השם. רוצה, אמא?", שאלה כאילו רצתה לגמול לי. איך בורכתי ככה?
“באמת, גפן? לא חייבים...", מלמלתי, לא ידעתי מה לענות.
אבל גפן כבר רצה לחדר, והכלבה הקטנה בהתרגשות אחריה, תוך שהיא עוצרת ומשתינה קצת על הרצפה.
“תקווה, בואי תראי כמה משחקים יש לי", שמעתי את שמה של הכלבה שהייתה לי ושל הכלבה החדשה שיש לנו. “בואי, תקווה, בואי אליי", אמרה לה, והבית קיבל עוד מנה גדושה של שמחה אליו.
גם כשלוקח זמן לקיים הבטחות, אסור להפר אותן, ותמיד תמיד תמיד, להיאחז בתקווה.
התרעות פיקוד העורף