הרבה אנשים אמרו וכתבו כי הם חשים בשלטון נתניהו כאילו הם נמצאים תחת שלטון זר. האיש האגוצנטרי, האוהב עצמו הזה, המלוקק והחלקלק, נראה להם כמשהו שצנח עלינו ממקום אחר, לא מפוענח, לא מובן עד הסוף, האומנם? האמת היא שנתניהו נראה לנו כראש הממשלה האותנטי הראשון, אדם שכל כך צמח מהעם עד שקשה להבדיל בין העם ובינו. הסיבה לתחושת הזרות, היא דווקא כי כל ראשי הממשלה שהיו לפניו, איש בעידנו, היו שונים ומשונים מזרמי האופי הלאומי.
הפכים נמשכים, זה ידוע, ושוב דוחים זה את זה ושוב נמשכים. הייפלא כי הצעקה הראשונה - אוי ואבוי הוא הרי בכלל לא משלנו אלא ממש אמריקאי? - עלתה נגד בנימין נתניהו דווקא מקרב הציבור הגדול של מובילי האמריקניזציה בחברה שלנו? הרי מבשרי סממניה הריקניים והמגונים של התרבות המערבית אינם המתנחלים או חברי המפד"ל וש"ס. מי ששיווקו כאן במרץ בעשור האחרון את אמריקה היו אנחנו, כלומר הציבור שאנו שליחיו ובאי כוחו.
הדעת הרי נותנת שיהיה לזה סוף, במוקדם או במאוחר. ראשי ממשלה טובים ממנו בהרבה הלכו הביתה כאשר סר חינם. בואו נודה שלא היה לנו ראש ממשלה שחינו סר כה מהר ובדרך כה לא אלגנטית. לרוב אנו נוטים לבלבל את שאלות הסרק עם השאלות החשובות. כמו לא להבחין בין הצורך, הרכילותי והקטנוני מעיקרו, לנתח ולפרק את אופיו של נתניהו כדי שיהיה מונח לפנינו כחימושו המלא של מטוס קרב. כמו הדיון שהתחולל כאן לפני שבועיים והיום נראה מעט מביך, בהרסנותה של רעייתו ובנזק העקיף או הישיר שהיא גורמת לתהליך השלום ולביצוע הפעימה. הגילוי הדרמטי והמרעיש הוא שנתניהו הוא המכסה המתאים ביותר ליורה הרותחת שהיא אנחנו.
זה עסק סבוך ומעט פסיכולוגיסטי, אבל מכיוון שבאמת לא בא לנו להתעסק השבוע בסיכום השנה בתמונות, או באירועים מהעולם וכל שאר מיני סיכומים מקובלים, חשוב לנו לסכם את האמת הפחות נוחה לעיכול. את עצמנו. את מה שאנחנו רואים כאשר אנחנו נשקפים בבבואתו של נתניהו. במידה גדולה הוא ההשתקפות שלנו, אבל במידה גדולה עוד יותר - אנחנו ההשתקפות שלו.
יש אלף דוגמאות למצב הזה. אתם נתקלים בהן כל הזמן. זה מתחיל מהאיש שעוקף אתכם בתור, תוך שהוא תוקע לכם מרפק בכליות. זה ממשיך כשהורים באים לאסוף את הילדים מבית הספר ומשחקים במכוניות מתנגשות במגרש החניה הצפוף כי הם רוצים לצאת לפני כולם, ומה זה חשוב אם איזה ילד ייהרג. זה עובר כחוט השני בעם המברבר סלולרית עד ששכח לדבר פנים אל פנים. עם שלם נוסע במכונית ומדבר בתנועות ידיים מזרחיות אל מגן השמש. זה קשור לעובדה שהשבוע עצרו בעיר מגורינו ילדים שמכרו מריחואנה והשתמשו באקסטזי. כשההורים שלהם באו לתחנת המשטרה, הם אמרו: מה, זה הכל? קצת גראס, ונתנו פול גז הביתה.
זה קשור גם לכך שברחוב שלנו גרים יותר עובדים זרים מרומניה מאשר ישראלים. כאשר הם יושבים מתחת לעץ אזדרכת גלמוד מקושט בקישוטי חג המולד ושותים וודקה זולה ובירה, אף אחד, אבל אף אחד, לא עוצר להגיד להם מרי כריסמס. זה קשור לעובדה שכמה מנהיגים בעולם, אפילו בוותיקן, הדליקו השבוע חנוכייה ואמרו ברכות, ואילו אם ראש הממשלה או אחד הרבנים הראשיים היה מצטלם ליד עץ חג המולד - הוא היה נצלב מיד.
מה כל זאת קשור לנתניהו? הוא לא אשם. לא באמת. יש לו הכישרון לחלץ מאיתנו את כל התכונות הרעות שלנו. מצד שני, אם הן לא היו שם ובשפע, לא היה מה לחלץ והיינו נשארים נאמנים לעצמנו ולאיזו דרך ישרה כסרגל ונכונה. הרי אנחנו לא העם היחיד בהיסטוריה שעבר שלטון חושך. החוכמה היא להאיר בחושך. הרי בשם הזיכרון והיללות הללו אנו חוגגים את חנוכה.
אם היינו צריכים לתאר את המישור האחד שבו נתניהו התלבש עלינו כמו כפפה על יד, הרי זה עניין תהליך השלום והיחס לפלסטינים. מה שעשו רבין ופרס, היה לכפות עלינו מהפכה מלמעלה, שתשנה לנו את הלב והראש. אנחנו סירבנו לכך, טאטאנו אותם מעל הבמה ובחרנו בנתניהו, כי הוא שכנע אותנו במה שהיינו משוכנעים בו בעמקי לבבנו; זה אנחנו, לא רק נתניהו, שנעלבנו עד עמקי נשמתנו שהפלסטינים לא מנשקים לנו את המגפיים, אלא ממשיכים לסבול לידנו ובתוכנו מצוקה, השפלה, עוני ואיומים של שנות כיבוש שהסכם אוסלו לא הספיק לגמור. זה אנחנו שהעדפנו לראות תהליך שבו הם מקבלים מאיתנו בקמצנות ובחמיצות שעל אחר שעל, רק מחוסר ברירה ותחת לחצים אדירים.
זה אנחנו שנענענו ראש על המזרח התיכון החדש ובמקום מתווה של תקווה העדפנו לראות בו חזון עוועים של הוזה חסר תקנה. זה אנחנו שמסרבים להיפרד מן הפחדים שהתרגלנו ללכת לישון איתם כמו ילד עם שמיכת התינוק המרופטת שלו, שנותנים לנו את התירוץ להיות מי שאנחנו.
אנחנו נתיני נתניהו, ושום דבר שיש בו שמץ נתניהו אינו זר לנו. גם אצלנו מילה היא לא מילה, הצ'ק בדואר, והטכנאי שצריך לבדוק את המיקרוגל בדיוק במילואים. גם אנחנו מבטיחים שהכל יהיה בסדר בעוד זמן קצר, למרות שאנחנו יודעים שבכלל לא. גם אנחנו - למרבה הזוועה, שכן אנחנו נוהגים כבר דורותיים לייחס את התכונה הזאת גם לערבים - מבינים כוח והרבה כוח.
גם אנחנו אוהבים לחיות בבועה של שקר ואהבה עצמית ולייחס לכל ביקורת עלינו מניעים זרים ואפלים. גם אנחנו מוותרים לאט־לאט על הטעם של החיים האמיתיים בכוח התמסרותנו למניפולציה התקשורתית. בעם המכור כל כך לתקשורת, זאת הייתה שאלה של זמן עד שיצמח ראש ממשלה המתגורר בתקשורת, חי ופועל בעיקר בתוכה ולכוד בתוך מבוך המראות שלה עד שהוא ואנחנו מאבדים תחושת כיוון ומשמעות אמיתית.
ימי נתניהו הם הימים שבהם הבשיל תהליך שבו איבדו המילים תחושת כיוון ומשמעות אמיתית. ימי נתניהו הם הימים שבהם הבשיל התהליך שבו איבדו המילים את רצינותן ואת משמעותן. זה לא התחיל איתו. איתו זה הגיע לשיא שהיה צפוי זמן רב.
משום שכל הדברים האלה לא השתנו בשנה וחצי האחרונות אלא אף התעצמו, אין כאן תקווה אמיתית. גם האופציות האחרות הממתינות בירכתי הבמה ומקוות לירידתו של נתניהו כדי להחליף אותו, אינן משדרות - לפחות לא הריאליות שבהן - את אותה תכונה נדירה של מנהיג השונה מאוד מהעם שאותו הוא מבקש להוביל. בעיקר לא אהוד ברק, שאיך שלא הופכים אותו ולמרות הזכויות הרבות שעומדות לו כחייל ורמטכ"ל, הוא בעצם אחד מאיתנו. מי שמצטופף באותה מראה קטנה שבה מביט נתניהו ודוחף את ראשו לתמונה כאותם ישראלים שתמיד תראו אותם בפריים הטלוויזיוני, ראשם עקום, עיניהם דבוקות לעדשה וחיוכם משדר: אהלן אמא!
אמרו השבועש ברק מתנהג כמו יצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו הזכורה לרעה. ברק מייצג את כל תחלואי רבין, ראש הממשלה הצעיר. וכאן טמון הכלב. היה זה רבין המבוגר, המפוכח, שהתעשת ושינה באופן דרמטי את השקפת עולמו כאשר הצליח להשתחרר מכבלי בורותנו המעיקים, לפתוח מרחק מהפוביות הפרימיטיביות שלנו ולאמץ את ערפאת כפרטנר. באותו רגע הוא הפך גדול מאיתנו ובמובן מסוים ומצער, מהחיים עצמם, לפחות בהווייתם הישראלית.
התרעות פיקוד העורף