1.
תמונתו של הקורבן, בחור יפה תואר, עם חיוך מקסים, שיצא לעבוד בפיצרייה בערב החג בעת שרוב בני גילו יצאו לבלות, היא תמונה בלתי נשכחת. זעקת בני משפחתו הדהדה בכל בית בישראל. ימנו נרצח סתם. לא ריב חמולות, לא רצח בגלל כבוד המשפחה, לא רצח במסגרת חיסול חשבונות בעולם התחתון. הוא נרצח כי ביקש מחבורת פורעים בני עשרה לא להשתולל בפיצרייה שבה עבד ולצאת החוצה.
הרצח הזה, כמו רציחות אחרות שבהן מעורבים סכינאים צעירים, היה יכול להימנע אם היו מתייחסים ברצינות להצעה שלי, שאותה פרסמתי ביוני 2005 במדור הדעות ב"מעריב". ההצעה שלי עסקה במהפכה הנדרשת במשטרה, בפרקליטות ובמערכת המשפט ונועדה למגר את הפשיעה.
אחד הסעיפים בהצעה עסק בעובדה שכמעט שלא נעשית פעילות משטרתית מונעת בנושא הסכינאות. הצעתי שכוחות משטרה לבושים אזרחית יגיעו למרכזי בילוי של בני נוער ויערכו חיפושים על הבליינים. מי שתימצא עליו סכין, ייעצר וייחקר. תובעים משטרתיים יכינו במיידי כתבי תביעה נגד מי שנמצא עליו סכין והם יועמדו לדין בבתי משפט תורניים בתוך 48-72 שעות, בעודם במעצר. לצורך כך יהיו שופטים בתורנות 24 שעות ביממה ותהיה הוראת החמרה בענישה על פי סעיף 186 לחוק העונשין (תשל״ז–1977): החזקת אגרופן או סכין שלא כדין.
על פי הסעיף, המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו מאסר חמש שנים. החוק גם מגדיר מהי "סכין": "כלי בעל להב או כלי אחר שמסוגל לחתוך או לדקור".
שליחתם של נושאי הסכינים לחמש שנים לבית סוהר, הייתה יכולה להוות הרתעה שמונעת הרבה מקרי רצח במהלך עשרות השנים האחרונות. לא זכור לי שצעירים שנתפסו עם סכין עליהם נשפטו ונשלחו לחמש שנות מאסר ככתוב בחוק; לא זכור לי שכוחות משטרה גדולים, סמויים או גלויים, פשטו על אזורי בילוי שבהם נמצאים אלפי צעירים, חלקם שתויים, מסוממים ואלימים, נושאי סכינים בכליהם. לו הדברים היו מבוצעים, מכת הדקירות והרציחות הייתה מצטמצמת פלאים בסטטיסטיקה המשטרתית, שלא מחמיאה למשטרה ולעומדים בראשה.
קיוויתי שפרשת הרצח הנורא של ימנו בנימין זלקה תשנה בגדול את הגישה המשטרתית, אבל משטרת ישראל, שעליה מופקד השר איתמר "פקה-פקה" בן גביר, עסוקה בהקצאת כוחות למעצרי קשישים וקשישות שמאלנים, בהחרמת רמקולים ובעריכת מיצגים של המשטרה האזרחית. לא נעשות פעילויות מקיפות, ענייניות ויסודיות במיגור הפשיעה.
2.
בתקופה האחרונה יש לי אלף ואחת סיבות לענות לאלו השואלים אותי לשלומי במילה אחת - "חרא". מצב הרוח שלי דיכאוני. זה באמת מצב מחורבן, שמוציא מהבן אדם את החשק לחיות. אל תיבהלו, אין לי תוכניות להתאבד, חלילה, אבל אני מודאג ממצב הרוח הזה, שמשותף ללא מעט אנשים שאני אוהב ומגדיר אותם כחברים.
לא מעט אנשים שאני מכיר נוטלים כדורים לשיפור מצב הרוח, אחרים הולכים לפסיכולוג. יש כאלו שדופקים את הראש עם סמים, ואחרים מרבים לשתות אלכוהול כדי לברוח מהמציאות. אני מצאתי שיטת ריפוי: אני יושב שעות מול הים בנמל ומביט לעבר האופק. הים הוא המקום היחידי שבו הרעש של השיפוצים - שמתרחשים בכל תל אביב - לא נשמע. אין זיהום באוויר ואפשר לראות את קו האופק בלי רבי-קומות מאיימים. אני מביט שעות על שחפים ועורבים ושלדגים ומאות יונים, שקשישים חביבים מאכילים. אין ספק שלשבת מול הים זו תרופה נפלאה להורדת מפלס הדיכאון.
התפתחה בינינו שיחה. לשאלתי ענתה לי שהיא בקורס צילום והיא מיועדת בתום הקורס להיות "לוחמת תיעוד מבצעי". לוחמי תיעוד מבצעי הם כוח החובר ללוחמים בשטח, בהם כוחות מיוחדים. לוחמי התיעוד צועדים כתף אל כתף עם הכוחות שאליהם הם חוברים, לוקחים חלק פעיל בלחימה ומסייעים להם.
הכשרת לוחמי התיעוד המבצעי כוללת טירונות קרבית כרובאי 07, קורס לחימה בטרור וקורס מקצועות הדוברות, במגמת תיעוד וצילום מקצועי. הפלוגה מונה עשרות לוחמים, וכשליש מהמשרתים בה הוא לוחמות.
לרגע חלפה בי מחשבה נוראית, איך הייתי מרגיש אם חס וחלילה הנפגעת הייתה החיילת הצעירה שפגשתי בנמל. לדברי דובר צה"ל, סמ"ר ש' שנפצעה באורח קשה באירוע, תפקדה כגיבורה אחרי הפציעה. היא הועברה במצב קשה לטיפול בבית החולים רמב"ם. איחולי החלמה מלאה מכל הלב, ש'.
התרעות פיקוד העורף