אולי כי אני עדיין נמצאת בתוך בועה של אושר, יומיים אחרי שנישאתי לבן זוגי בשנה וחצי האחרונות, הלא הוא ידידכם מהעמוד השמאלי. אולי כי גם אם לא חולמים על חתונה מילדות, גם כשלא חושבים אי פעם שהיא תקרה, גם אם כולם אומרים לך "בשביל מה את צריכה את זה? למה לא רק לחיות ביחד" - חתונה היא אירוע מרגש ומרטיט בצורה יוצאת דופן, שלוקח זמן לעכל.
בסופו של דבר יכול להיות שסבתא שלי צדקה כשאמרה שיש משמעות עצומה באמירת נדרי האהבה שלך כשסביבך האנשים הכי קרובים לך. במקרה שלנו אלו היו קומץ חברים קרובים שנבחרו בפינצטה, גם בגלל מגבלות מקום וגם כי לא רצינו "לעשות יותר מדי עניין".
יכול להיות שנפילת המתח הזאת קשורה גם לחיים פה בישראל. אנחנו מתכננים את מסיבת החתונה שלנו בערך תשעה חודשים, מאז שחזרנו מרומא והחלטנו שאנחנו רוצים לחגוג את אהבתנו. אז עוד לא ידענו איך. מאז היו עוד סבבי מלחמות, וכשקבענו את התאריך, היינו בטוחים שכל הסאגה הביטחונית תהיה מאחורינו.
אבל עד לרגע האחרון לא היינו בטוחים שהאירוע יתקיים כרגיל. אנחנו עוד היינו מפוכחים. חגגנו במקום ששייך לחברים וידענו שבמקרה הכי גרוע נסתדר, אבל ליבי היה עם כל הכלות הצעירות שהיום המאושר בחייהן היה תלוי בגחמה של איש אחד שיושב בוושינגטון. איזו מדינה לא נורמלית לחיות בה.
אומרים שנפלאות דרכי האל, וכמי שמאמינה בתוכנית־העל של הבריאה, בהכוונת היקום וביד אלוהים שמרחפת מעל, אני לא יכולה להסביר את אותו הבוקר כשרק התחלנו לצאת רשמית. התעוררתי עם זיכרון ילדות מוקדם מאוד, בסביבות הגילים שבני אדם עדיין לא זוכרים בהם את עצמם. אני בת שנתיים וקצת ואבא שלי מלמד אותי לקרוא בספר בשם "בריאת העולם" מאת לוין קיפניס, כאילו כבר אז מישהו סימן לי שתהיה תחנה כזו במסע חיי.
במחזה "סיפור גן חיות" של אדוארד אולבי, מסביר אחד הגיבורים שלפעמים בן אדם צריך לעבור כברת דרך ארוכה לא בכיוון שהוא תכנן, רק כדי שהוא יוכל בסוף להגיע ליעד הרצוי לו בדרך הקצרה. בסוג של סיכום ביניים של חצי חיים, אני יכולה להעיד שזה משפט שתקף לחיי, בעיקר לחיי האהבה המאוחרים שלי. לו כל זה באמת היה מתוכנן לפרטי פרטים כמו תסריט כתוב מראש, הייתי אולי מתהלכת עם מצלמה בחצי השנה האחרונה, מאז הצעת הנישואים שלא חשפנו בפומבי, ומתעדת את פרצופם המופתע של כל מי שחשבו שזה כבר לא יקרה אצלי לעולם. "את? שמלה לבנה וכל זה? את לא אנטי חתונה?".
כולם שאלו אותנו "למה אתם צריכים את זה?", זה הסיבוב השני שלו ואצלי אומנם זה הסיבוב הראשון, אבל מעולם לא היו לי חלומות בלבן. בשיחה מוקדמת בינינו אפילו אמרתי לו שאני מעדיפה חתונה בג'ינס על הבר, בסוף, כמו אם כל הקלישאות, לבשתי שמלת כלה.
אני מניחה שיש גיל מסוים שבו כל הזמן אומרים "לא" על דברים שנמצאים בקונצנזוס, ויש גיל מסוים שבו את מבינה שאם תמשיכי להיות אנטי באופן שיטתי ועקרוני, את רק תפסידי זיכרונות יפים להתרפק עליהם כשתהיי זקנה ותצטערי שהיית קפוצה כל כך ושבויה במרד נעורים. אז התחלתי להגיד "כן" לדברים שלא חלמתי אי פעם שאעשה כי זה נראה לי מיותר. כמו למשל ללמוד משהו חדש באמצע החיים, לחזור לחלומות ילדות ישנים גם אם אני כבר לא בגיל המתאים המדומיין, ולומר "כן" ולהתחתן כמעט לפי הספר.
בתוך כל המתח הזה של אם תגיע המערכה השלישית מול איראן ואם יהיו בחירות ומתי, רקדנו את נשמתנו עם החברים הטובים שלנו במשך שלוש שעות. זה היה פירוק קוסמי כללי של כל המתח הבלתי נתפס שהשתחרר מתוך סיר הלחץ הזה שנקרא ישראל.
לרגע על הרחבה, כשהצלחתי לצאת מתוך ענן ההתרגשות ולהביט סביבי, הבנתי עד כמה חשוב היה להניח את הציניות בצד, את ה"בשביל מה", ואת ה"מה, שמלה לבנה וכל זה?" ו"מה, חתונה?". כי בסופו של דבר יש פה צרות בשפע שהן לא בשליטתנו, אז לפחות את השמחות הקטנות בחיים זו האחריות שלנו לייצר.
התרעות פיקוד העורף