פרשות של אלימות מינית שזוכים לבולטות בשיח הציבורי מציבים את התקשורת פעם אחרי פעם במבחן קשה – בעד מי את תקשורת יקרה? בעד מי שנחשדים באונס או בעד הנפגעות? ולא, אין כאן קשר לאובייקטיביות. אלא למצפן מוסרי, ערכי ברור שגם א.נשי תקשורת צריכים לכייל מדי פעם.
רגע לפני שתצקצקו ותאמרו: אבל מה עם חקר האמת? איזון? אפילו אובייקטיביות? אז צר לי להרוס. אובייקטיביות אין. אף פעם גם לא באמת הייתה. עקרון היסוד הוא כי עיתונאים.ות הם שומרי סף ובוני מציאות. הנרטיב שהם בוחרים, השפה שהם מאמצים, מה שהם מדגישים ומה שהם משמיטים, במודע או שלא, אלו אינן החלטות טכניות. אלו בחירות שמעצבות את המסר, הסמוי והגלוי. וכל בחירה כזו מקצה כוח לגיבורי הסיפור. וכשמדובר בסיקור פגיעות מיניות, לבחירות האלה יש מחיר אמיתי.
התפיסות השגויות שלנו על אונס - ומי מייצר אותן
אולי תתפלאו ואולי לא, אבל אחד החסמים המרכזיים לשינוי אמיתי בהיקפי האלימות המינית בישראל אינו נטוע רק בחוק, במשטרה או בבתי המשפט. הוא נטוע בראש שלנו - בתפיסות השגויות שלנו על אונס. איך זה נראה? מי מבצע אותו? איך נפגעת "אמורה" להתנהג? ומה זו בכלל הסכמה? התפיסות האלו לא נוצרות בחלל ריק. הן מתעצבות, בין היתר ובעיקר, בזירה התקשורתית.
דוגמה אחת (מני רבות) לכך, נמצא במתן דקות ארוכות לעדויותיהם של חברים משותפים שמתארים את הקרבה בין החשוד באונס לכאורה לבין המתלוננת קודם לאירוע האונס לכאורה. לאחר הדגשה וחזרה על כך שהיתה "נשיקה" "ריקוד צמוד", "מתח מיני" ש"הלכו ביחד" הוסיף דרוקר ובצדק : "כי אין זה אומר שהאירוע עליו מדברת שי-לי לא קרה". נכון מאוד וטוב שנעשתה הבהרה, אבל אם זה "לא אומר", אז איך זה רלוונטי?
למרות שזה לא רלוונטי להבנה אם היה אונס או לא, זה כן עשוי לחזק אצל הצופה בדיוק את התפיסה השגויה שהמחקר מכנה "מיתוס האונס האמיתי". לפי המיתוס ישנם מאפיינים מסוימים באונס שאם אלו יקרו אז נדע לזהות שזה "אונס אמיתי". לפי המיתוס, אונס מתרחש בין זרים, תוך הפעלת כוח פיזי, כאשר היא מתנגדת בכל הכוח, והתנהגותה בטח ובטח לא תרמה לפגיעה בה, להיפך. אלו כמובן מאפיינים שגויים, נכון גם זה קורה שנשים נתקפות על ידי גברים זרים. אבל, וזה אבל משמעותי ברוב מוחלט של המקרים התוקף היה מוכר לנפגעת, ו"דייט רייפ" (אונס שמתרחש בזמן דייט) הינו דפוס מוכר וידוע.
לצערנו זה לא המקרה הראשון וגם לא האחרון שהתקשורת "מחליטה" שחשודים באונס ואפילו מורשעים צריכים לקבל במה תקשורתית מכובדת ומרכזית כדי לפרוש את משנתם בפני הציבור, שהיא, באופן מפתיע - הכחשה גורפת, הפיכת התוקף לקורבן של הסיפור על ידי העצמת הכאב והקושי האיש שלו, האשמת המתלוננת, ואם אפשר גם להוסיף הטלת ספק, לעיתים הכפשה וניסיון כללי להשחיר את דמות המתלוננת באשר היא.
חשוב לזכור סיקור תקשורתי כזה זו לא עיתונות. זו בניית ספק מתודית.
תקשורת – שחקנית מרכזית בשינויים חברתיים
לא נכון לתווך לציבור פגיעות מיניות דרך מסגור של "מילה שלו מול מילה שלה" לא רק כי זו טעות מוסרית, אלא כי זו טעות מבנית שמתעלמת מעומק, היסטוריה והבנה תרבותית. זו טעות שמייצרת מצג שווא כאילו מדובר בשני צדדים שווי כוח. אלא שכשמדובר בחשד לאונס - אין כאן שוויון. יש נפגעת. ויש חשוד.
לדרוקר יש את אחד הקולות התקשורתיים המשמעותיים בישראל. ועם כוח גדול באה אחריות גדולה. השאלה אינה האם הייתה לו הזכות לשדר את הריאיון, השאלה היא מה עשה עם הכוח הזה. הבחירה לתת קול לחשוד בעבירות חמורות, לאפשר לו במה חופשית להכחשה גורפת והטלת ספק ודופי במתלוננות, משאיר את הצופה עם ספק שהמחקר יודע בדיוק לאן הוא מוביל - רחוק מהאמת, ורחוק מהשינוי.
התרעות פיקוד העורף