זו קריאה להגיע לעיר העתיקה בירושלים, שמשוועת למבקרים. חלק מהחנויות בשוק נסגרו לצמיתות מאז 7 באוקטובר, ונראה שגם מצלמות האבטחה שפרושות לאורך כל רחובותיה אינן מצליחות לשכנע את המבקרים לחזור אליה. גם המאמצים להנגיש את סמטאותיה הצרות של העיר העתיקה, שמצטיינת באבנים חלקלקות ובריצוף שבור במיוחד, לא החזירו עד כה את קהל המבקרים. אפילו עיגולן של הזוויות בסמטאות כדי למנוע מהמשתינים נוחות לא עובד.
נדרש כנראה אומץ לחזור אל מגרש הילדות הנטוש של ירושלמיות וירושלמים רבים, שהעיר העתיקה הייתה חלק ממסלול השבת שלהם. תמיד יש מה לראות ולגלות בה. כל כולה קילומטר רבוע אחד שכל ילד וילדה צריכים לדעתי להכיר כדי להבין שזו הקפסולה של ישראל. יהודים, מוסלמים, נוצרים - כולם חיים באותה קלחת, כי אם אין ברירה אז אין ברירה ומוצאים את הדרך. את האמת אפשר לראות שם, לא בהשפלותיהן של נזירות או באלימות של כל מיני עוברי אורח או צועדים שבאים לזרוע פעם בשנה הרס וממשיכים לתחנה הבאה.
כדי להכיר נדבך גדול של האמת, די בהצצה בתחנת העזרה הראשונה בשוק: פגשנו בה בשבת בבוקר פרמדיק חרדי שמתנדב באיחוד הצלה. הוא שועט על קולנועית להציל חיים, כי הרי מעבר לאמבולנס בסמטאות הצרות אין.
התלווינו לסיור של יד בן צבי בהדרכת אריאל בן גיגי, מורה דרך מצוין שהוא גם קצין בכיר שטחן אין־ספור ימי מילואים, וזו ההזדמנות לשבח אותו הן על הידע, הן על השמירה על כולנו והן על העמידה האיתנה מול מסיירים שתכליתם בעולם להשמיע ופחות להקשיב.
הכרנו כמה מחברות וחברי “קבוצת העיר העתיקה" שנוהגים להתכנס במתחם הבין־תרבותי בהר ציון עם מקומיים מכל הדתות - דתיים ולא דתיים, במטרה לאתר את המשותף. כי את המפלג, המשסע ותוצאותיהם כבר הכרנו היטב.
הם מחוץ לעסקנות פוליטית. הם, ואנשים כמו ז'אק עאמר מהפטיסרי ברובע הנוצרי, עם עוגת הגזר והטירמיסו ששמעם יצא למרחוק, וכמו בילאל אבו חלף, מחנות הבדים המשובחים במוריסטן, שמייבא מכל רחבי המזרח התיכון את מה שייתפר לגלימות של הרב הראשי לישראל או האפיפיור, וששווה לשמוע את הסיפורים שלו בעברית נפלאה.
על החומוס של ערפאת, שנמצא בשוק הצורפים שבקצה רחוב היהודים, כבר שמעו בכל הארץ, וברובע היהודי נפתח קפה קארדו של רמי עמדי. בבית הקפה שנפתח בחול המועד סוכות 2023 הקפה מעולה, הכריכים הטעימים מוצעים במחירים שווים לכל נפש, ויש גם יינות. רק שיבואו.
במוזיאון חצר היישוב הישן שברובע היהודי מוצגת התערוכה “להיות תייר בארץ ישראל" מנקודת המבט של התיירים. רבים המבקרים ועולי הרגל שהגיעו לירושלים לאורך השנים. הגדיל להיגעל מארק טווין, שהעלה על הכתב בספרו “מסע תענוגות בארץ הקודש" בעיקר רשמים וחלחלות בעקבות ביקורו בארץ ישראל בקיץ 1867.
“דומה שאין שעל אדמה בירושלים או בסביבתה שאין לו היסטוריה מבהילה וחשובה משלו. רווחה גדולה היא להתחמק בחשאי לטיול של מאה צעד בלא לוויית מדריך שפיו אינו פוסק לדבר על אודות כל אבן שעליה תדרוך, וגוררך לאחור אל פני דורות רבים אל היום שבו קנתה העיר את תהילתה", כתב.
את העיר העתיקה תיאר כקטנה כל כך, ש"אדם זריז יכול לצאת מבין חומותיה ולהקיפה בשעה אחת. הרחובות מרוצפים ריצוף גס של אבנים והם עקלתוניים ונראים כמבוי סתום. הרחובות כה צרים, שחתול עשוי לחצותם בקפיצה, הם צרים מכדי מעבר עגלות". על שראו עיניו באותן שנים מבחינת האוכלוסייה בירושלים מוטב לדלג. הוא זיהה בעיקר שיגעון, עוני ומומים, ואפשר רק לברך על העובדה שהביטוח הלאומי לא נוסד כבר אז, כי אם כן, היה קורס מזמן.
שער הרחמים, הפונה מזרחה לכיוון הר הזיתים, נאטם באבנים עוד בימי הביניים כדי להגן על הר הבית. כשהסולטן סולימאן המפואר בנה את החומה הנוכחית במאה ה־16, הוא השאיר אותו אטום כפי שמצאו, ומחוץ לשער קברו המוסלמים את מתיהם בגלל הקרבה להר הקדוש. אולי כאשר ייפתח שער הרחמים, יהיו רחמים בעולם. שבעה שערים קבועים בחומת העיר העתיקה ועוד אחד, החדש. ועד שיהיו רחמים בעולם, אפשר לעבור דרכם.
התרעות פיקוד העורף