וואו, מאיפה להתחיל? אולי מתקציר הפרקים הקודמים: שני אנשים נפגשים ומשהו בתת-ההכרה שלהם מזהה את שלא יוכלו לבטא אפילו במילים, שלא מדובר במפגש רגיל בין שני אנשים, אלא במשהו שנע על הציר שבין אסון רכבות למפץ הגדול.
כלומר, בלב מתרחש מפץ גדול שבורא יקום חדש, אבל בחוץ? תאונת רכבות. היא רווקה מושבעת שכל סטייה מההרגלים שסיגלה לעצמה במשך השנים נתפסת אצלה כמדרון חלקלק שבסופו אובדן שליטה, הדבר שמפחיד אותה יותר מכל. וזה עוד החלק הקל. כי הוא נשוי כבר כמעט שלושה עשורים, עם שלושה ילדים שהם בבת עינו. משפחתו היא מרכז חייו, ואת זה הוא אומר לה כבר בפעם הראשונה שהם פותחים ביחד בקבוק יין ולאחריו עוד אחד. לאמור, אנחנו בדרך ללא מוצא.
אבקש את סליחתכם על שאיני נוסק לגבהים שמתקשרים עם מקורות השראה עמוקים יותר מ"פארק היורה" (הראשון בסדרה) ואצטט את ד"ר איאן מלקולם (ג'ף גולדבלום) לאמור: "החיים ימצאו את הדרך". ובאמת, הם מצאו, גם אם עד שזה קרה, נשפכו לא מעט דמעות.
לא אנסה ליצור מתח מלאכותי. לסיפור הזה יש סוף טוב. בעצם עוד אין לו סוף, שזה הכי טוב שיכול להיות. רק שלפני שנעבור אליו, הנה ציטוט שלה מהתקופה שבה היה נדמה להם ששום דבר מכל זה לא יוכל להתרחש אלא בדמיונם.
"אנחנו בתוך בועה", אמרה ושמטה את ראשה על כתפו. רוצה לומר: כן, זה אולי לא ייתכן ולא אפשרי, אבל ברגע שאנחנו נפגשים, העולם בחוץ עוצר מלכת, והכל מתכנס לתוך חלל שבו מרחפים רק שנינו. מילא שהיא מרחפת, אחרי הכל היא הייתה פעם רקדנית. לגרום לי, בן אדם במשקל של יותר מ-130 קילו לרחף, זה כבר משהו שהוא כמעט בניגוד לחוקי הטבע.
אמר, וצדק. כי לערב קסום אחד התרחש לנו נס: הבועה הזוגית שלנו, המיקרוקוסמוס שבו מתקיימים רק שנינו, החלל שבו אין חוקים זולת כוח המשיכה שבינינו - הבועה הזאת נפתחה ושאבה לתוכה, כמו בסרט מדע בדיוני, את האהובים עלינו ביותר.
התרעות פיקוד העורף