כי איפה כל אותם אנשים שבדרך כלל מציגים את עצמם כמגיני בעלי החיים? איפה אותם קולות שבכל מקרה אחר כבר היו פותחים מהדורות, יוצאים לשטח, מצטלמים, מזדעזעים מול מצלמות?
רק נזכיר שזו אותה טל גלבוע שבעבר הייתה מעלה סרטונים שבהם היא מגיעה בעצמה למקומות שבהם התעללו בבעלי חיים, זו שהייתה מתייצבת מול מצלמות ודורשת צדק בלי פחד ובלי היסוס.
ופתאום עכשיו , שתיקה יחסית. פתאום זה מסתכם רק בפוסט קטן ברשתות החברתיות. למה? כי הפעם האלימות מגיעה מהצד של המפה הפוליטית שלך?
אני מנסה באמת להבין את הכעס שקיים כאן. אנחנו חיים במדינה קשה, מוקפים באיומים ואובים, אחרי שנים של טרור ופחד. אני מבינה את הרצון להיות חזקים. אני מבינה את הזעם של אנשים שחיים בתחושת מלחמה תמידית. אבל יש גבול שאסור לעבור. והגבול הוא טרור יהודי.
כי ברגע שאדם מחליט לקחת את החוק לידיים, להכות פלסטינים, לשרוף בתים, לנקום בלי משפט ובלי חוק, הוא כבר לא מגן על המדינה. הוא הורס אותה מבפנים. ומי שמסוגל להפעיל אלימות נגד אדם חסר אונים, יהיה מסוגל גם להפעיל אלימות נגד בעל חיים חסר ישע.
והאמת? אני גם לא מופתעת. כי מי שמתרגל לפתור הכול בכוח, מי שמתרגל לראות באלימות כלי לגיטימי, לא עוצר שם. היום זה פלסטיני. מחר זה כלב. מחרתיים זה שכן, אישה, ילד או נהג בכביש שעקף ועצבן אותו. ככה אלימות עובדת , היא מתפשטת. היא מחלחלת לכל מקום. היא לא נשארת בגבולות ספציפיים.
ולכן זו כבר לא רק שאלה של בעלי חיים. זו שאלה של החברה שאנחנו הופכים להיות. כשאני רואה את הסרטונים האלה, הלב שלי נשבר. אני לא ישנה בלילה. אני מתעוררת עם מחשבות על אותם כלבים מסכנים חסרי ישע שלא מבינים בכלל מה קורה סביבם, לא מבינים מזה הסכסוך היהודי פלסטיני, או מהי אדמה ושליטה . יצורים שכל מה שהם רוצים זה קצת חום, אוכל וליטוף והם מקבלים בעיטות, מכות ואכזריות בלתי נתפסת כי גדלו בצד הלא נכון.
איתמר בן גביר, זה בידיים שלך. תוכיח שאפשר להיות איש ימין ועדיין להיות אדם עם חמלה. תוכיח שאכיפת החוק לא תלויה בזהות הפוליטית של מי שעובר עליו. תוכיח שיש קו אדום שאסור לחצות.
כי אם לא נעצור את האלימות הזאת עכשיו , היא לא תישאר רק שם, מעבר לקו הירוק. היא תגיע גם לכאן. למרכז הארץ. בין שכנים. בתוך משפחות. בתוך החברה הישראלית עצמה. חברה שמאבדת חמלה לחלשים, מאבדת בסוף גם את האנושיות שלה.
התרעות פיקוד העורף