הפער הזה אינו מקרי. הוא משקף תופעה רחבה יותר בשיח הציבורי בישראל: ביקורת חריפה כלפי האנשים ה"לא נכונים" פוליטית, וזהירות כמעט מגוננת כלפי האנשים ה"נכונים". במקום לומר בפשטות: "רביב דרוקר בחר לתת במה לחשוד באונס", קיבלנו טקסט שמבקר את ה"החלטה" באופן מופשט, כמעט סטרילי. כאילו אין שם בני אדם שקיבלו את ההחלטה לקיים את הריאיון ולשדרו.
תקשורת אינה בית משפט
לאורך השנים לא היססו ארגוני נשים, ובהם שדולת הנשים ומרכזי הסיוע, להשתמש בשפה חריפה כלפי דמויות חשודות בעבירות מין המזוהות עם הימין או עם המחנה הפוליטי האחר לכאורה. סביב הופעותיו הציבוריות של אייל גולן, למשל, נשמעו קריאות חד־משמעיות לבטל הופעות ולהחרים במות או עיריות שנתנו לו מקום. שם כבר לא נעשו הבחנות עדינות בין המעשה המיוחס לבין מי שמאפשרים לחשוד להופיע. הביקורת הייתה ממוקדת מטרה, כוללת שמות, ולעיתים גם אגרסיבית מאוד.
אלא שהדיון כאן אינו רק פוליטי. יש גם שאלה עקרונית ומורכבת: האם תקשורת צריכה לראיין אדם החשוד באונס? יש טיעונים כבדי משקל נגד. ריאיון כזה מאפשר לחשוד יובל וילנר להציג עצמו כקורבן נרדף. הוא עלול להפעיל לחץ עקיף על מתלוננות, לערער נפגעות אחרות, ולשדר מסר שלפיו גם חשד לעבירות מין חמורות הוא בעיקר הזדמנות ל"גרסה נגדית" בפריים טיים. בעולם שבו נפגעות רבות ממילא חוששות להתלונן, מתן במה רחבה לחשוד כזה עלול להיתפס כהעדפה ברורה של קולו על פני קולן.
מנגד, לא ניתן לבטל בקלות את הטיעון שתקשורת אינה בית משפט, ותפקידה אינו רק לייצג את עמדת המתלוננות או את רוח המחאה הציבורית. בחברה דמוקרטית גם אדם החשוד בעבירה חמורה (והוא רק חשוד ולא מורשע) זכאי להשמיע את קולו, בוודאי כאשר שמו כבר הותר לפרסום והפרשה הפכה לפולמוס ציבורי נרחב. יש מי שיטענו כי דווקא ריאיון עיתונאי קשוח מאפשר לציבור לבחון את גרסת החשוד באופן ביקורתי ולא רק דרך הדלפות, שמועות ופוסטים ברשתות החברתיות.
אפשר להסכים או להתנגד להחלטה של דרוקר. אפשר לחשוב שמדובר בעיתונות אמיצה או בכשל מוסרי. אבל אם מבקשים לנהל דיון ציבורי רציני, הוא חייב להיות עקבי. אי אפשר להטיף להתנהגות נאותה ולדרוש אותה על פי אמות מוסר מקובלות רק כשהמטרה נמצאת במחנה היריב, ואז לדבר במונחים של "אכזבה" ולהשתמש במונחים מרוככים ורפים כשמדובר באיש תקשורת מהברנז'ה הנכונה.
בסופו של דבר, השאלה איננה רק אם נכון לראיין חשוד באונס. השאלה היא גם אם העקרונות שמנחים אותנו מופעלים באופן שווה – או שהזעם הציבורי שלנו תלוי בזהות האדם שעליו צריך לכעוס.
התרעות פיקוד העורף