חבל ארץ שלם, על תושביו, עסקיו וילדיו, הפך לשטח הפקר ביטחוני, ל"רצועת ביטחון" הפוכה שנמצאת בתוך שטח מדינת ישראל. ומה עושה ההנהגה הפוליטית אל מול הטרור הבלתי פוסק? היא שומרת על מרחק ביטחון. תפתחו את יומני העבודה של שרי הממשלה ושל חברי הכנסת של הקואליציה. חפשו שם ביקורים בצפון. לא גיחות בזק מצולמות לבסיס צבאי מוגן, אלא מפגשים אמיתיים עם התושבים, עם ראשי הרשויות, עם בעלי העסקים שקרסו. לא תמצאו כמעט דבר.
הצפון ריק מפוליטיקאים, בדיוק כפי שהוא מתרוקן מיושביו. החשש של נבחרי הציבור אינו נובע רק מהאיום הביטחוני ומטילי הנ"ט; הוא נובע בעיקר מהפחד לפגוש את המציאות ואת הזעם המוצדק של האזרחים. קל בהרבה לנהל את המדינה מהלשכות הממוזגות בירושלים או מאולפני הטלוויזיה, מאשר להביט בעיניהם של אנשים שאיבדו את ביתם ואת עתידם.
השיטה הפוליטית בישראל שוברת שיאים חדשים של ציניות. היא הפכה את האזרח, ובמיוחד את האזרח המופקר בקו העימות, ל"לקוח עונתי" שרלוונטי רק פעם בכמה שנים - וזה קורה ביום הבוחר. זוהי תופעה בזויה ומקוממת ביותר בפוליטיקה - שיטת "השתמש וזרוק".
כשהמצב רותח, כשיש צורך בקבלת החלטות קשות, באומץ ציבורי ובמתן פתרונות אמיתיים - נבחרי הציבור בוחרים להסתתר. הם לא רוצים לשמוע את הצעקות, הם לא רוצים לקחת אחריות על המחדל, והם לא רוצים שחוסר האונים שלהם יתועד ברשתות החברתיות. הם מעדיפים להשאיר את האזרחים לבדם בחזית, להתמודד עם האזעקות, עם החרדות ועם החורבן של מפעל חייהם.
המפגשים החמים והלבביים, שיתרחשו ככל שנתקרב לקלפיות, הם לא יותר מאשר עלבון לאינטליגנציה. זוהי יריקה בפרצופם של אנשים שחשו על בשרם את נטישת המדינה ברגעים הקשים ביותר. פוליטיקאי שמגיע לצפון רק כדי לקושש קולות, אחרי ששתק והפנה עורף במשך חודשים של הפגזות וכטב"מים, מעיד על עצמו שהוא רואה בתושבים הללו לא יותר מאשר אצבעות מניבות בקלפי.
הגיעה העת להגיד "די" לציניות. תושבי הצפון והחברה הישראלית חייבים להפסיק להיות קהל שבוי של ההצגה הזו. אי אפשר להמשיך לקבל באהבה את מי שמופיע רק כשטוב לו, ונעלם כשרע לנו. מנהיגות נמדדת בדיוק ברגעים שבהם המצב רותח, ברגעים שבהם קשה ומפחיד, ברגעים שבהם הציבור זקוק למשענת, למילה של אמת ולנוכחות פיזית של מי שנושא באחריות.
כשהבחירות יגיעו, והן יגיעו, והפוליטיקאים יתדפקו שוב על דלתות היישובים בצפון עם החיוכים המאולצים וההבטחות הממוחזרות, התשובה של התושבים צריכה להיות חדה וברורה: עליהם לשלוח אותם חזרה ללשכותיהם בירושלים. מי שלא היה שם כשהאדמה בערה וכשהשמיים התמלאו בכטב"מים, לא ראוי לדרוך בצפון כשהקלפיות נפתחות. הגיעה השעה לנפץ את השיטה הדוחה הזו, ולהבהיר לכל פוליטיקאי: מי שמפקיר את האזרחים בזמן מלחמה, שלא יעז לחפש אותם בזמן בחירות.
חסרונה לא יורגש
מי שהחלה את דרכה הציבורית כהבטחה גדולה של הימין, כפובליציסטית חדה ורהוטה שהייתה אמורה להביא עומק אינטלקטואלי ואידיאולוגי למשכן, מסיימת קדנציה קצרה שהותירה אחריה בעיקר סימני שאלה, תסכול ואפס הישגים אופרטיביים. ההחלטה של דיסטל־אטבריאן לעזוב היא הודאה מאוחרת בכך שהמרחב הפרלמנטרי והביצועי דורש כישורים השונים בתכלית מיצירת כותרות ברשתות החברתיות.
במשך חודשים ארוכים נלחמה השרה דיסטל־אטבריאן באריות. היא נלחמה במנכ"ל שמינתה בעצמה, נלחמה בפקידים, נלחמה בתקציבים, ובעיקר נלחמה במציאות. וכשהגיעה שעת המבחן האמיתית, הגדולה והנוראה מכולן, חמישה ימים בלבד לאחר 7 באוקטובר, כשהמדינה הייתה זקוקה להסברה כמו אוויר לנשימה, הפגינה השרה מנהיגות עילאית, אחראית ואמיצה - היא לקחה את החפצים שלה והלכה הביתה.
יפה ומרגש. רגע לפני שהיא סוגרת את הדלת, היא משאירה לנו ירושה: המלצה חמה על האיש שניסה להחריב את השידור הציבורי ולא הצליח לסגור אפילו את תדרי גלי צה"ל. עכשיו נצטרך להתרגל לח"כים שלא רואים בכל ריאיון עיתונאי זירת קרב על חייהם ולא מייצרים מונולוגים תיאטרליים רוויי פאתוס מוגזם על הדוכן.
גלית דיסטל־אטבריאן עוזבת את העולם הפוליטי, והשקט שנשאר אחריה פשוט מחריש אוזניים. זהו אובדן ענק לכל מי שעלבון האינטליגנציה היה חביב עליו, ולכל מי שאהב את הפוליטיקה שלו זולה, צעקנית, היסטרית ונטולת כל הישג ממשי. מי ייתן ונמצא לה יורש ראוי, אם כי הנעליים שהיא משאירה אחריה יהיו גדולות מדי.
התרעות פיקוד העורף