ציפי חוטובלי היא מינוי ראוי, מתבקש ובעיקר מבטיח | דוד בן בסט

מאז אירועי 7 באוקטובר התברר מעל לכל ספק כי ישראל אינה נלחמת רק בשדה הקרב, אלא גם בזירת התודעה הבינלאומית. בעוד חיילי צה"ל פועלים בנחישות מול ארגוני טרור אכזריים, התנהלה במקביל מלחמה אחרת: מלחמת הנרטיב. בזירה הזו, למרבה הצער, ישראל כשלה פעם אחר פעם, ולא רק בשל עוצמת התעמולה שמנגד – אלא גם בשל חולשות פנימיות עמוקות.

כישלון ההסברה איננו תופעה חדשה, הוא תוצר ארוך שנים של הזנחה, חוסר תיאום, ובעיקר היעדר הנהגה הסברתית ברורה ומרכזית. מערך ההסברה הלאומי, שאמור היה לשמש כחוד החנית של ישראל במאבק על דעת הקהל העולמית, פעל ללא מנהל קבוע, ללא אסטרטגיה אחידה וללא סמכות אמיתית. במציאות כזו לא ניתן לנצח, גם אם הצדק לצידך.

המציאות שלאחר 7 באוקטובר המחישה זאת באופן חד וכואב. ברשתות החברתיות הופצו סרטונים מבוימים או חלקיים, תמונות ללא הקשר, ולעיתים גם מידע שקרי לחלוטין. אלה זכו למיליוני צפיות בתוך שעות. במקום להגיב במהירות ובנחישות, ישראל מצאה עצמה נגררת מאחור ומפריכה טענות בדיעבד. כך למשל, האשמות חמורות בדבר "פגיעה מכוונת באזרחים" הופצו לפני שנבדקו העובדות. ולעיתים, גם לאחר שהופרכו, הנזק התודעתי כבר נגרם.

גם בטלוויזיה הבינלאומית נרשמו כשלים חמורים. ראיונות עם דוברים ישראלים הפכו לא פעם למלכודות תקשורתיות, כאשר מראיינים עוינים קטעו, הובילו את השיח והציגו שאלות מנוסחות מראש מתוך הנחת אשמה. במקביל, פרשנים וכתבים במדינות שונות חצו לעיתים את הגבול שבין ביקורת לגיטימית לבין שיח טעון, ולעיתים אף אנטישמי. במקום לנתח מדיניות, נעשה שימוש בשפה מכלילה, בדמוניזציה של ישראל, ולעיתים אף בהטלת ספק בזכות קיומה.

כך נוצר מצב שבו ביקורת על פעולות צבאיות, שהיא לגיטימית בדמוקרטיה, הפכה בחלק מהמקרים למסע דה־לגיטימציה רחב יותר. שימוש בביטויים היסטוריים טעונים, השוואות לא מדויקות ואף מסוכנות, והצגת ישראל כגורם יחיד לאלימות – כל אלו חיזקו נרטיבים עוינים והעמיקו את הבידוד הבינלאומי.

ליזום נרטיבים

הבעיה איננה רק בתוכן המונגש, אלא במבנה כולו. אין זה סוד כי מערך ההסברה הישראלי מפוזר בין משרדי ממשלה שונים, גופים ביטחוניים וגורמים חיצוניים. כל אחד פועל לפי שיקוליו, ללא תיאום מספק וללא קו אחיד. כאשר אין יד מכוונת אחת, המסר מתפזר, ולעיתים אף סותר את עצמו. התוצאה היא בלבול, חוסר אמינות ופגיעה ביכולת להשפיע.

חוטובלי מביאה עימה שילוב נדיר של השכלה, ניסיון מדיני והבנה עמוקה של הזירה הבינלאומית. היא איננה רק פוליטיקאית, אלא גם דיפלומטית מנוסה, שהוכיחה את עצמה בזירה הקשה והמורכבת ביותר: בריטניה. בתפקידה כשגרירת ישראל בלונדון פעלה מול אחד הקהלים המאתגרים ביותר, ולעיתים עוין – והצליחה להשמיע קול ברור, חד ומשכנע. היא הבינה כיצד מתנהל השיח התקשורתי, כיצד נבנים נרטיבים, וכיצד ניתן להשפיע על סדר היום הציבורי.

אך מינוי, חשוב ככל שיהיה, איננו מספיק. כדי לשקם את ההסברה הישראלית נדרש שינוי עומק. בראש ובראשונה, יש להקים גוף מרכזי אחד, בעל סמכות ברורה, שירכז את כל פעילות ההסברה. גוף כזה חייב לפעול במקצועיות, במהירות ובגמישות, בדיוק כפי שפועלים יריבינו בזירה התודעתית.

יש להשקיע בהכשרת דוברים ומובילי דעה, לא רק במערכת הממשלתית – אלא גם בחברה האזרחית. בעידן הרשתות החברתיות, כל אזרח הוא שגריר פוטנציאלי. אך ללא כלים, ידע והכוונה, הפוטנציאל הזה מתבזבז ואף עלול להזיק. יש להעניק כלים ברורים להתמודדות עם מידע שגוי, לשפר את זמני התגובה, ולפעול באופן יזום ולא תגובתי בלבד.

יש לעבור מהגנה להתקפה. ישראל אינה צריכה להסתפק בהפרכת טענות, אלא ליזום נרטיבים משלה - להציג את סיפוריה האנושיים, את ערכיה הדמוקרטיים ואת המורכבות שבה היא פועלת. העולם אינו מכיר מספיק את המציאות הישראלית, וזהו כשל אשר יש לתקן באופן יזום, מתמשך וחכם.

ולבסוף, יש להבין כי הסברה איננה מותרות. היא מרכיב אסטרטגי בביטחון הלאומי. בדיוק כפי שמשקיעים במודיעין, בצבא ובטכנולוגיה – כך יש להשקיע גם בתודעה. מי שמנצח בתודעה, משפיע על הלגיטימציה לפעול, ולעיתים גם על תוצאות המערכה עצמה.

האתגר גדול, אך גם ההזדמנות. המינוי של חוטובלי מסמן כיוון חדש, מקצועי, ממוקד, ובעיקר נחוש יותר. אם יינתנו לה הכלים הנחוצים והסמכויות הנדרשות, אין ספק כי היא תוכל להוביל שינוי אמיתי - כזה שיחזיר לישראל את קולה בזירה הבינלאומית.