בנוסף, איראן דורשת מחיקה של הסנקציות והפשרת נכסים. אם זה יקרה, המשטר יחוזק עד מהרה בכ־100 מיליארד דולר – כסף שיגיע בחלקו לחיזבאללה ולחמאס, יחזק את המשטר, ויזרע דמורליזציה בקרב האופוזיציה האיראנית. כדי לדכא כל רעיון של התקוממות, המשטר מוציא להורג כעת אחת ליומיים, באין מפריע. אם אכן כך יתפתחו הדברים, מדובר בניצחון אדיר של המשטר האיראני ובנסיגה אדירה מהיעדים המקוריים של המלחמה.
ובכן, האיראנים גילו שאפשר בקלות לחסום את מצר הורמוז, שרוחבו 39 ק"מ, והעולם כולו מתחרפן לחלוטין. זאת מאחר שזהו צוואר הבקבוק שדרכו עוברת כחמישית מאספקת הנפט והגז של העולם. עלויות השינוע והביטוח קופצות, האינפלציה מתחדשת, שוקי המניות נבהלים, והחשש ממיתון עולמי גובר.
כאשר איראן מעיזה לאיים כך על הכלכלה העולמית, אפשר היה לצפות לקואליציה מקיר אל קיר נגדה – לא רק של אירופה ונאט"ו, אלא גם של מדינות אסיה שנפגעות באופן הישיר ביותר: יפן, קוריאה הדרומית, הודו, ואפילו סין. אבל זה לא קרה. ישראלים רבים ימהרו להסביר זאת באנטישמיות, ב"פרוגרסיבים", או באיזו קנוניה בינלאומית נגד ישראל. אבל לא, זה לא באמת הסיפור.
כאשר טראמפ נזקק לאירופה במהלך המשבר מול איראן, אירופה פשוט לא הייתה שם בשבילו. מדוע? פשוט כי האירופים לא מבינים, או חלשים, או מפחדים מהמיעוט המוסלמי בקרבם. ישראלים רבים יקפצו על ההסברים האלה, שחלקם נכונים – אבל לא, זה לא באמת הסיפור. כפי שיבין כל מי שמשוחח עם בכירים אירופים, שורשי הפילוג המערבי ההרסני הזה נעוצים לא בטהרן ואפילו לא בירושלים, אלא בוושינגטון ובהתנהלות המזלזלת, האגרסיבית והמעליבה של טראמפ מול בעלות בריתו (שבצעד מופקר לחלוטין כלל לא עודכנו בכוונה לצאת למלחמה).
כישלון אסטרטגי עמוק
העניין אינו באמת אם אמריקה אכן תפלוש לטריטוריה הדנית. רוב האירופים ראו באיומים הללו עוד מופע תיאטרלי של נשיא ביזארי – אך גם עדות לכך שהבית הלבן פשוט אינו מבין את היסודות הפוליטיים שעליהם נשענת הברית המערבית. לשינוי הזה היו השלכות אסטרטגיות אדירות.
בכמה מפגשים אסטרטגיים השנה – כולל הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס וכנס הביטחון במינכן – סוגיית גרינלנד ריחפה מעל שיחות פרטיות בין דיפלומטים, שרים, קציני צבא ואנליסטים. כך גם בכמה כנסים באירופה שבהם השתתפתי לאחרונה, שעסקו בגיאופוליטיקה ואסטרטגיה. הסוגיה עוררה עוצמה חריגה, מאחר שנגעה בהנחת יסוד מרכזית של העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה: מדינות נאט"ו אינן מאיימות זו על זו טריטוריאלית – אפילו לא בצחוק.
הטעות שיקפה כישלון אסטרטגי עמוק: חוסר הבנה של מהות ההשפעה האמריקאית. עוצמתה של ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה נשענה אומנם גם על עליונות כלכלית וצבאית, אך לא פחות מכך על האמונה שוושינגטון פועלת במסגרת יציבה של כללים וכבוד הדדי בין בעלות ברית.
משהו רקוב בממלכה
ההלם המוחלט סביב הנושא עיצב את גישת אירופה כלפי משבר איראן. מנקודת מבטה של וושינגטון, גרינלנד והורמוז היו שני תיקים נפרדים. מנקודת מבטה של אירופה, הם הפכו למחוברים. ממשל שמוכן להפעיל לחץ צבאי על דנמרק בנושא טריטוריאלי, כבר לא יכול לצפות אוטומטית שבעלות בריתו יסמכו על שיקול דעתו בכל הנוגע להסלמה במפרץ.
אין פירוש הדבר שממשלות אירופה תמכו באיראן. להפך. רובן מודאגות באופן עמוק מהשאיפות הגרעיניות של איראן, מהחתרנות האזורית שלה ומהאיומים על ביטחון השיט. הן חולקות רבות מהמטרות של וושינגטון (וישראל). אבל אמון הוא מרכיב קריטי בניהול בריתות, והאמון הזה התאדה אחרי גרינלנד. קל וחומר כאשר רק בשבת האחרונה טראמפ העלה פוסט אגרסיבי נוסף בנושא.
לכן, בעוד ממשלות אירופה עדיין רצו יציבות ימית והרתעה במפרץ, הן ביקשו להתחייב רק למינימום ההכרחי, להטיל מגבלות משפטיות ולהבטיח לעצמן אוטונומיה מבצעית עמומה מול וושינגטון. חלק מהממשלות אף החלו לדון בדרכים לצמצם את החשיפה שלהן לתרחישי הסלמה שמוכתבים בעיקר בידי קבלת ההחלטות האמריקאית. גם הברית עם ישראל, בעקבות הקטל המונומנטלי בעזה, לא עזרה.
איראן הבחינה בכך, והיא גם הבינה שמדינות המפרץ – שרובן שונאות את המשטר האסלאמי – חשו שארה"ב לא נערכה כראוי להגן עליהן מפני טילים המשוגרים ממרחק של עשרות קילומטרים בודדים מהחוף האיראני. המפרציות חוששות מאוד מכל מתקפה, גם של טילים פרימיטיביים, כי המודל העסקי שלהן מבוסס על יצירת לונה פארק עסקי למערביים, שחסרים לחלוטין את הנכונות של ישראלים לשבת במקלטים.
עמדה עולמית מאוחדת הייתה עשויה להוביל לתוצאה אחרת. ברית נאט"ו מגובשת הייתה יכולה להגביר את הלחץ על טהרן מבחינה דיפלומטית וכלכלית, תוך חיזוק ההרתעה במפרץ. במקום זאת, איראן ניצבה מול זירה אסטרטגית מפולגת – וניצלה זאת במיומנות, כשההנהגה האיראנית הבינה בשלב מוקדם שוושינגטון מחפשת דרך יציאה.
בשלב הנוכחי קיימות שלוש אפשרויות:
• חידוש המלחמה. תקיפות מסיביות וחסרות רחמים שימוטטו באמת את המשטר, הפעם ללא מגבלת זמן, כולל פגיעה בתשתיות הנפט, כך שהמשטר לא יחשוב שיוכל פשוט לשרוד את המתקפה – בלי קשר למחיר שטראמפ ישלם בבחירות האמצע.
• המשך המצור. המשטר היה נחנק בסופו של דבר, אבל הדבר היה עלול להימשך חודשים רבים ואולי שנה, תוך הכנסת הכלכלה העולמית למיתון המלווה בשיבושים חמורים ואולי קבועים בשרשראות האספקה.
• קבלת תנאיה של איראן בפועל. הסכם גרעין בתמורה להקלות עצומות בסנקציות ושחרור נכסים ופתיחה של המצר, תוך הבנה עגומה שהוא תמיד יוכל שוב להיחסם.
זהו המבוי הסתום האסטרטגי שאליו טראמפ הכניס את עצמו, ונראה שכעת הוא בוחר באפשרות האחרונה – בתקווה לשווק אותה כניצחון בפני מספיק אנשים פתיים. כן, בטח, הפעם הפיקוח יהיה יותר הדוק. נתניהו כבר יסביר: כפסע מהדיפת הסכנה לדורות. משהו אכן רקוב – וזה לא בדנמרק.
נ.ב. - האמור לעיל יתהפך אם טראמפ יצליח להכריח את סעודיה וקטאר לבצע נורמליזציה עם ישראל, למזעור הביזיון. זה אולי גם הדבר היחיד שעשוי להציל את נתניהו בבחירות.
התרעות פיקוד העורף