לספרטנים הפולשים היו שלוש דרכים עיקריות להרוס את יבול התבואה בשדות האתונאים: ״חיתוך, דריסה ושריפה״. בשנת 431 לפני הספירה, הכוח הספרטני התקדם לתוך אטיקה, והחקלאים האתונאים נקראו לעזוב את בתיהם ולעבור למסתור שמאחורי חומות העיר, בעודם מפקירים את השדות ואת המטעים לחסדיו החמסנים של צבא הכיבוש.
ההיסטוריון ויקטור דיוויס הנסון טוען, ומוכיח באמצעות חישובים שונים, כי כוח האדם הספרטני לא יכול היה לגרום נזק כבד במיוחד לאזור החקלאי השופע שנכבש. לא רק הזיתים, גם הגפנים לא נעלמו מהנוף לאחר נסיגת הצבא הפולש והתולש. הספרטנים פשטו על השדות כסופה, ונסוגו מהם בתוך שבועות ספורים. הגפנים חזרו במהרה לצמוח. גם מטוסי הישראלים והאמריקאים פשטו על איראן כסופה, ונסוגו ממנה בתוך שבועות ספורים. משגרי הטילים חזרו לצמוח.
ההיסטוריון ג׳יימס ת׳ורן, החולק על תיאוריית הנזק המועט של הנסון, העמיד תמרור אזהרה: ״טיעונים המבוססים על יכולתה של אתונה לשאת הרס״, הוא כותב, ״עלולים להטעות״. לא כל עיר בעולם הקדום – בטח לא כל עיר בימינו – דומה לאתונה ההיא. לאתונה הייתה יכולת מיוחדת להחזיק מעמד בלי תלות מוחלטת במרחב החקלאי שלה. ״במשך מספר שנים״, כותב ת׳ורן, ״הספרטנים ובני בריתם באטיקה אכלו תבואה״ משדות האתונאים. ״איזו עיר מלבד אתונה הייתה יכולה לשאת זאת לאורך זמן כה רב?״. ברוח ימים אלה אפשר להציע תשובה מתחכמת: טהרן?
נשמעו טענות על כך שזה לא סרטון שמתאים לפרסום בערב החג. אני מסכים. אפשר היה להמתין לאחרי החג. נשמעו טענות על כך שזה סרטון מסית. עם זה אני לא חושב שאני מסכים. בהשוואה למקרים אחרים, ולסוג השיח שמתנהל בישראל, הסרטון הזה רחוק מלהיות בולט בבוטות, או בעוינות, או בקריאה משתמעת לאלימות. זה סרטון שמנסה להצחיק, וכנראה שגם מצליח להצחיק – לפחות את מי שהוא לא מרגיז.
מה מצחיק בו? מה מרגיז בו? אלה בעצם שני צדדים של אותו הדבר: הוא מצייר איזו קריקטורה של ישראלים שבעיניהם היציאה מהארון כביביסט קשה הרבה יותר מיציאה מארונות אחרים. ואפשר להודות באמת: אכן, יש ישראלים כאלה. יש ישראלים שאם תינתן להם אפשרות בחירה – או שבנכם (או בתכם) יהיה הומו, או שיהיה ביביסט – הם יעדיפו את ההומו בלי שום תחרות. כאמור, אפשר לחשוב שזה מצחיק, ואפשר גם לחשוב שזה מתבקש. בני אדם קובעים, כל אחד לעצמו, מה טוב בעיניו, מה לא טוב ולא רע בעיניו, ומה רע.
נסו את אותו סרטון עם תסריטים מעט שונים. הבן בא לספר משהו למשפחתו החרדית. הם בטוחים שהוא רוצה להודיע שהוא חילוני. מסתבר שלא – הוא מודיע שהוא מתגייס. אסון. הבת באה לספר משהו למשפחתה המרוקאית. ההורים בטוחים שהיא לסבית. מסתבר שלא – היא מתחתנת עם עולה מרוסיה. אסון. הבן בא לספר משהו למשפחתו הליכודית. הם בטוחים שהחליט להצביע לבנט. מסתבר שלא, הוא החליט להירשם ללימודי מגדר. אסון. וכן הלאה, כיד הדמיון הטובה.
לא בטוח שההנחה הראשונה נכונה. ואפשר לומר את זה גם כך: לא בטוח שיש יותר ישראלים שנבוכים להצביע לנתניהו בגלל הסביבה שלהם – מישראלים שנבוכים לא להצביע לנתניהו בגלל הסביבה שלהם. נכון, יש בתים או קהילות בישראל שבהם מביטים בעין עקומה מאוד על ביביסטים בארון. אבל יש גם בתים בישראל שבהם מביטים בעין עקומה על לא־ביביסטים.
נסו את התרגיל הבא: נניח שהבת שלכם גדלה בבית של מצביעי העבודה, האם יהיה לה קל לומר לכם שהחליטה להצביע לנתניהו? כנראה שלא. עכשיו נסו את התרגיל ההפוך: נניח שהבת שלכם גדלה בבית של מצביעי ליכוד, האם יהיה לה קל לומר לכם שהחליטה להצביע ליאיר גולן? גם זה לא בטוח.
כמה ישראלים נאלצים להסתיר את עמדתם הפוליטית מסביבתם? זו שאלה שלא קל לתת עליה תשובה ודאית, אבל המספר לא גדול במיוחד. לא כמו שהסרטון המדובר טוען במשתמע. רוב הישראלים מצביעים בדומה לסביבתם. רוב הישראלים יודעים לנסח עמדה פוליטית ולא מתביישים להגן עליה. ברוב גדול מאוד של בתים, ההורים יודעים למי הבנות והבנים מצביעים. ואם יש כמה שלא, אלה לא בהכרח יהיו בתים של מצביעי מרכז או שמאל שצאצאיהם ערקו לליכוד. אלה יהיו בתים של חרדים שצאצאיהם מתכוונים להצביע למי שהחסידות לא ממליצה עליו, או בתים של מתנחלים שצאצאיהם לא מרגישים בנוח עם המפלגה המקובלת ביישוב, או בתים של ביביסטים שהסובלנות שלהם כלפי ״שמאלנים״ יכולה להיות מבחן מאתגר לאיש צעיר.
נותרה סוגיית העלבון. לא כמה ישראלים מסתירים את זהותם הפוליטית, אלא כמה ישראלים מרגישים שיש מי שמזלזל בהם, מתנשא עליהם, סולד מהם, בגלל עמדתם הפוליטית. אלה הישראלים שהסרטון מדבר אליהם. אלה הישראלים שהסרטון מנסה להצית בהם כעס ועלבון. "אתם לא לבד״, אומר הקריין. ״מעל שני מיליון מצביעי ימין מתמודדים בכל שנה עם אפליה, כעס ושנאה רק בגלל דעתם הפוליטית״.
זו מהותו של המהלך: במקום להמתין ליאיר גרבוז של בחירות 2026 (לאחר שהמקורי מת) - אישיות ממחנה האופוזיציה שתתייחס לתומכי הקואליציה בבוז באמצעות תארים כמו ״מנשקי מזוזות״ – הסרטון בורא גרבוז בדיוני: האבא המזועזע מהבחירה הפוליטית של בנו. במקום להמתין להילרי קלינטון ישראלית תוצרת 2026 - מי שתכנה את אוהדי נתניהו כמו שכינתה את אוהדיו של דונלד טראמפ, ״ערימה של בזויים״ - הסרטון בורא קלינטון בדיונית: האמא שלא יכולה לשאת את המחשבה על בנה מתפלש בערימה מזוהמת כזאת.
נתניהו עושה דבר ממזרי: הוא מעליב את התומכים שלו - בשם יריביו. הוא מעליב אותם בעצמו – כדי שלא יצטרך לסמוך על כך שמישהו אחר יעליב אותם. הוא מעליב אותם ביוזמתו – כדי להתניע את הקמפיין במועד שנוח לו, בלי שיצטרך להמתין לפרובוקציה של אחד מיריביו. נתניהו הוא זה שעושה את הפרובוקציה – וגם מי שמשיב על הפרובוקציה. הוא מזכיר לאוהדיו שבעיני ישראלים אחרים הם לא ראויים לבוא בקהל תרבותי. והוא מציע להם דבר נועז, גם אם קצת משונה: להצטרף לתרבות הנגד של המורדים.
נתניהו אומנם בשלטון כבר כמעט שלושה עשורים – הוא ואוהדיו – אבל ברוחו, הוא והם עדיין בועטים באליטות מתנשאות ומתנכרות, נדרשים לעמוד גאים מול מטח של עלבונות, נתבעים לאומץ לב של חשיפה אישית בסביבה עוינת. אם תרצו לחזור לשנות ה־70, יש כאן היפוך תפקידים מרתק: המרכז־שמאל בתפקיד המבזה של ארצ׳י באנקר – הימין הביביסטי בתפקיד המושפל אך עיקש של "ראש כרוב". וסליחה מראש: קוראים שנולדו מאוחר מכדי להכיר את הסדרה ״הכל נשאר במשפחה״ מוזמנים לחפש ברשת. מיד לאחר שיצפו בסרטון, שירגיע אותם שהם לא לבד.
כך או כך, מדובר באתגר: או אתגר למכניזם הרבני המקובל של גיור, או אתגר למכניזם הרבני המקובל של נישואים. את זה מתאים לנצל כדי לדבר על נישואים, שהם גם אתגר ישראלי. נישואים אזרחיים, המנותקים מהמכניזם הרבני. נישואים בעלי אופי שמוציא אותם מהאפשרות המקובלת של המכניזם הרבני. הקשר לחג השבועות הוא בסך הכל קולב. עילת הכתיבה היא נתונים חדשים שאספנו, במסגרת המדד הישראלי החודשי של JPPI. שלוש שאלות על נישואים אזרחיים, שמספרות סיפור מצטבר שיש בו עניין.
שאלה ראשונה: באופן כללי, האם את/ה תומך/ת בכך שתהיה גם אפשרות לנישואים אזרחיים בישראל (נישואים אזרחיים הם נישואים על ידי המדינה ולא על ידי רשויות דתיות כמו הרבנות)?
שאלה שנייה: מה דעתך בסוגיית הנישואים האזרחיים, אם זה אומר שהם כוללים גם את האפשרות לנישואים של יהודים ולא־יהודים (יהודי עם מוסלמית, מוסלמי עם יהודייה וכן הלאה)?
שאלה שלישית: ומה דעתך בסוגיית הנישואים האזרחיים, אם זה אומר שהם כוללים גם את האפשרות לנישואים חד־מיניים (גבר עם גבר, אישה עם אישה)? כך היה הסדר בשאלון, אבל אנחנו נשנה אותו קצת, לשם הנוחות. נפתח בשאלה שהתשובה עליה הכי מוסכמת, נסיים בזו שהתשובה עליה הכי לא מוסכמת. ונוסיף כוכבית: אנחנו מסדרים לפי הסכמת היהודים. הסדר של הסכמת המשיבים הערבים שונה.
השינוי אצל היהודים קורה במעבר מבֹּעז ורות נישאים בעירייה, ורות ורות נישאות בעירייה, לבֹּעז ורות נישאים – כאשר רות עודה מואבייה. ואם להתחכם קצת פחות: ליהודים קשה יותר עם נישואים מעורבים של בני ובנות דתות שונות, מאשר עם נישואים אזרחיים של יהודים, לא משנה מאיזה מין. כמובן, זו עמדה קצת משונה מבחינה חוקית. עצם המעבר לנישואים אזרחיים משמעו – כך אומר ההיגיון – שהדת מפסיקה לשחק תפקיד בהחלטה של ישראלים להפוך לזוג.
כלומר, נישואים אזרחיים הם בהכרח מוסד שיאפשר נישואים של יהודים ולא־יהודים. אבל אינסטינקטיבית, זאת האפשרות שמולידה התנגדות. הרוב נעשה מיעוט: 46% מהיהודים תומכים בנישואים אזרחיים ש״כוללים גם את האפשרות לנישואים של יהודים ולא־יהודים״. 50% מתנגדים. מקרב כלל בעלי הדעה: 52% (מהערבים, 48%).
המדרג הפנימי בכל קבוצות היהודים זהה. בכל קבוצה על סולם הדתיות, ההתנגדות לנישואים חד־מיניים שווה או קטנה מההתנגדות לנישואים עם לא־יהודים. ומה שנכון בסולם הדתיות נכון גם בסולם הפוליטי. לדוגמה, בשמאל־מרכז יש תמיכה כמעט מלאה בנישואים אזרחיים מכל הסוגים שהוצגו. ובכל זאת, התמיכה בנישואים חד־מיניים היא 95% ובנישואים עם לא־יהודים 89%. פער קטן, שמלמד על כך שכמה משיבים מהקבוצה הזאת בכל זאת זזו בכיסא באי־נוחות ולחצו על אפשרות אחרת כאשר עברנו מנישואי רות ורות לנישואי בֹּעז והמואבייה.
מסקנות? חלק מהיהודים בישראל לא לגמרי סגורים על עצמם. כן, רובם רוצים לפתוח אפשרויות שיסלקו מדרכם את המעורבות של רבנות אורתודוקסית, שחלקם לא במיוחד אוהדים. כן, רובם מבינים שמדינה צריכה לאפשר מסלול נישואים לכל אזרח, ולא רק למי שהרבנות מוכנה להכיר בתעודות שלו. מצד שני – כאשר נחשפת בפניהם המשמעות האמיתית של נישואים אזרחיים, יש מהם שנבהלים. רגע, רגע, לא לזה התכוונו. רות ובֹּעז בלי רב, זה בסדר. רות ורות, גם זה בסדר. אבל יהודי ומואבייה עוד קשה. זה לא בדיוק עניין דתי.
את מוסד הנישואים הדתי רוב הציבור לא רוצה במתכונת של כפייה שאין בצידה אלטרנטיבה. אבל יש מי שהאפשרות של נישואים עם לא־ יהודים מציתה אצלם את הסנטימנט האתני, הלאומי, השבטי. אפשר אפילו לראות כמה בדיוק יש ישראלים כאלה. הביטו בגרף. כמעט מחצית מהציבור (היהודי) מורכבת מתומכים בנישואים אזרחיים בכל מתכונת. קצת יותר משליש מתנגדים לנישואים אזרחיים בכל מתכונת.
במקרה, באותו סקר ממש, שאלנו גם את שלוש השאלות על נישואים אזרחיים, וגם את השאלה השנתית ״עד כמה את/ה מרגיש/ה יהודי/ה?״. בשאלה הזאת אנחנו מבקשים לנקוב במספר, כאשר 10 הוא הציון המקסימלי למי שמרגישים ״הכי יהודים״ שאפשר. עכשיו, שימו לב להבדל: מי שתומכים בכל שלוש האפשרויות של נישואים אזרחיים מרגישים יהודים, בממוצע, בציון 8.28, שזה אומר מאוד יהודים, אבל לא ציון מקסימלי.
מי שמתנגדים לכל שלוש האפשרויות של נישואים אזרחיים מרגישים יהודים בציון ממוצע של 9.90, שזה ממש קרוב למקסימלי. ומה עם מי שמסכימים לנישואים אזרחיים, אבל קצת נבהלים כשמדובר ביהודים ולא־יהודים? הציון הממוצע שלהם הוא 9.35. הם לא יותר דתיים, הם לא יותר מסורתיים, הם פשוט מרגישים יותר ״יהודים״, ולכן – זו השערה, אבל לא מופרכת – כנראה מרגישים פחות נוח עם נישואים ללא־יהודים.
התרעות פיקוד העורף