הריאיון עם יובל וילנר ממש לא מאפשר לנו להכריע מי צודק | ד"ר לירז מרגלית

למעשה, אחד מתפקידיה החשובים של עיתונות הוא לאפשר גם למי שנמצא בלב סערה ציבורית להשמיע את גרסתו, בוודאי לפני שההליך המשפטי הסתיים. חזקת החפות איננה המלצה מנומסת, אלא עקרון יסוד. אדם איננו אשם עד שהוכחה אשמתו.

כל צופה שופט

הנקודה הפסיכולוגית השנייה היא שמצלמה מייצרת אמינות. אדם שיושב מול מצלמה, מדבר ברצף ומספר סיפור קוהרנטי, נראה לצופה משכנע יותר גם אם לא הוצגה ראיה חדשה אחת. בפסיכולוגיה זה קשור למה שמכונה שטף קוגניטיבי: מה שנשמע מסודר, ברור, רגוע ומפורט – נחווה אצלנו כאמין יותר. המוח אוהב סיפורים חלקים. הוא מתבלבל בין בהירות לבין אמת.

אנחנו מכירים את זה כמעט מכל תחום בחיים. אדם שמדבר בביטחון נתפס כמבין יותר. מועמד שמספר סיפור קריירה קוהרנטי נתפס כמוכשר יותר. מנהל שמנסח החלטה באופן חד נתפס כמי שחשב עליה לעומק. אבל ביטחון איננו ראיה. קוהרנטיות איננה אמת. ושליטה רגשית איננה בהכרח ניקיון כפיים.

ופה נכנסת לתמונה גם שפת הגוף. אחד המושגים המעניינים בהקשר הזה הוא "זליגה" בשפת גוף. הרעיון הוא שכאשר אדם מנסה לשלוט במסר שלו, במילים שלו, בתדמית שהוא מציג, עדיין עשויים להופיע סימנים לא מודעים: תנועה קטנה, הבעת פנים קצרה, נוקשות בגוף, שינוי בטון, מבט שמוסט הצידה, קיפאון רגעי.

זו הסיבה לכך שחלק מהתגובות לריאיון עסקו לא רק במה שנאמר אלא גם באופן שבו הדברים נאמרו. אנשים הגיבו לא רק לגרסה, אלא גם לאפקט. כאשר אדם מדבר על אירועים קיצוניים, על פגיעה, על האשמות באונס, על נשים שמתארות טראומה, והופעתו נחווית כנשלטת מאוד, כמעט סטרילית – הצופה מרגיש דיסוננס. אנחנו מצפים לראות מצוקה, רעד, בלבול, בושה, כעס, כאב, איזושהי דליפה רגשית. כשהרגש לא מופיע במקום שבו המוח מצפה לו, הפער הזה נחווה כמבהיל.

מכאן מגיעות מילים קשות כמו "קר רוח" או אפילו "פסיכופת". אבל כאן חייבים לשים גבול ברור. אי אפשר לאבחן פסיכופתיה דרך ריאיון טלוויזיוני. "פסיכופת" זו לא מילה נרדפת לאדם שנראה קר. זו אבחנה מורכבת, לא טוקבק. מה שכן אפשר לנתח זה לא את האישיות של האדם שמופיע על המסך, אלא את התגובה שלנו אליו.

והתגובה הזו מלמדת משהו חשוב עלינו. הציבור לא רק מקשיב לעובדות, הוא גם בוחן את האפקט. האם האדם שמולי נראה לי מזועזע? האם הוא נראה לי שבור? האם הוא נראה לי מלא חרטה? האם הוא נראה לי מנותק? אנחנו עושים את זה אינטואיטיבית, במהירות, בלי לשים לב. הרבה לפני שאנחנו מנתחים את הראיות, המוח כבר מחליט מי נותן לו תחושה של אמינות.