1. מגבלות הכוח
קשה לדמיין את חידושה של המלחמה בעצימות גבוהה כלשהי. מכה פה, תקיפה שם, גרירת רגליים ומשיכת זמן. זה מה שאנחנו רואים עכשיו. זה תולדה של אי־הבנת המזרח התיכון, אי־הבנת כללי המשחק, אי־זיהוי נקודות החולשה של היריב ויציאה חכמה מהאירוע. וזו, כמובן, חוכמה בדיעבד.
האם הפסדנו? ברור שלא. איראן חלשה היום משמעותית מכפי שהייתה ערב המלחמה, וגם רחוקה יותר מפצצה. סכנת ההגעה המיידית של איראן לפצצה נבלמה, לפחות זמנית. יחסי הכוחות האמיתיים בין ישראל לאיראן נחשפו: צבאית, אין להם מה למכור. לא בים, לא באוויר ולא ביבשה. הם חטפו מכות רצח. ושילמו מחיר יקר.
האם ניצחנו? ברור שלא. כי חוץ מהיכולות הצבאיות, יש עוד כמה פרמטרים. אם המשטר מסיים את האירוע על הרגליים, הוא יהיה מחושל יותר, עמיד יותר, מעז יותר וקיצוני הרבה יותר. זאת ועוד: המשטר האיראני מבין עכשיו, הרבה יותר מאשר קודם, שבלי פצצת גרעין זמנו קצוב. ולכן, ברור שהם ינסו כל דרך כדי להגיע ולשים יד על פצצה, שתעניק להם חסינות נוסח קוריאה הצפונית. אם ברכישת פצצה מגורם קיצוני כלשהו (קוריאה הצפונית כבר אמרנו, אבל יש גם פקיסטן), או בהתגנבות חשאית ופריצה מהירה לניסוי גרעיני שישים קץ לאירוע ויהפוך את איראן, רשמית, למדינת גרעין.
כשטראמפ חזר, אחרי ארבע שנות ביידן, האיראנים היו כבר עם מעל 400 ק"ג אורניום מועשר לדרגה כמעט צבאית. הם הגיעו לזה רק בזכות, או בגלל פרישת ארה"ב מההסכם, שאפשרה גם להם להפסיק לקיים את תנאיו. ועכשיו, סוף־סוף, התגשמה תוכנית נתניהו: טראמפ תקף. ועוד איך תקף. וכאן חייבים לתת לנתניהו את הקרדיט: מי ששכנע את טראמפ לתקוף, היה נתניהו. כפיים.
אלא שכאן נטרפו הקלפים. למרות העוצמה הדורסנית שהופעלה נגד איראן, למרות המכות המוחצות שספגה מהאמריקאים ומאיתנו, למרות העליונות הצבאית והטכנולוגית הניצחת והבולטת שלנו עליהם, המשטר שרד. לא רק שרד, אלא הצליח להטות את הכף באמצעות שימוש במנופים אזוריים, כלכליים וגיאוגרפיים, ויכולת הישרדות ועמידות שלא הוערכה מראש. אבל ממש לא הוערכה מראש. וכולנו, מאמריקה עד תל אביב, למדנו את מגבלות הכוח.
2.המדינה זה הוא
שלא לדבר על העובדה שכל מדינות המפרץ הגמדיות, ששוכנות לחופי איראן, ייאלצו עכשיו להתיישר כדי להימנע מנקמת האייתוללות (שנותרו) ומשמרות המהפכה. האיראנים עמדו במתקפה הצבאית הכבדה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ונשארו בחיים. הם צפויים לאבד את מעט הזהירות שהייתה להם קודם. וזה יכול להיות מסוכן מאוד.
תובנה נוספת, חשובה לא פחות: נתניהו. הרופס במנהיגי ישראל מאז תקופת דוד המלך, שהפך בן לילה, או טבח, למוטציה המודרנית של בר־כוכבא. אלא שזה קרה מהסיבות הלא נכונות ובמינונים הכי לא נכונים. עד 2023, נתניהו היה ראש הממשלה הכי שמאלן שהיה כאן. לא משתמש בכוח, מתיישר לפי הרוח, נכנע לטרור בכל הזדמנות, גדול משחררי המחבלים והאסירים הביטחוניים אי פעם.
אחריותו העליונה, הכוללת והניצחת לאסון 7 באוקטובר נדונה כאן פעמים רבות. גם הריקבון הקטארי שהחדיר למדינה, השמדת שומרי הסף, רידודו של השירות הציבורי והפיכת מדינה מערבית דמוקרטית לרפובליקת בננות, תוך מאמץ לנפץ את הדמוקרטיה ולהבריח מכאן את כל הכוחות היצירתיים, התורמים והפוריים. כל זה ידוע.
הסיפור הוא האבולוציה המהירה שעברה על נתניהו, עד כדי הפיכתו למוטציה חייזרית מגוחכת, שעולה לנו בחייהם של טובי בנינו. אם עד 7 באוקטובר הוא התרחק מכל רמז של עימות צבאי עם אויב כלשהו, כי חשש, הרי שאחרי 7 באוקטובר, כשעולמו כולו חרב והתמוטט עליו, וגם עלינו, הוא איבד את הבלמים. הוא הפסיד את כל עולמו ביום אחד. "מר ביטחון" הפך למר ביזיון, למנהיג התבוסה, למר טבח באוקטובר. לא נותר לו מה להפסיד. זה הפך אותו למסוכן. וגם למגוחך.
הוא המציא את הביטוי "הניצחון המוחלט", שהתהפך עליו כמו בומרנג והפך אותו לבדיחה. באנגלית קוראים לזה Loose Cannon. בעברית, פצצה מתקתקת. אדם משולח רסן. לא צפוי. מסוכן. כי מרגע שאין לו מה להפסיד, הוא מהמר, כל בוקר מחדש, על כל הקופה. פתאום, במקום לברוח ממלחמה ולהתרחק ממנה ככל האפשר, הוא זקוק לה. המלחמה הפכה מהאויבת הטבעית שלו, למקור הישרדותו, ליבת הכור שלו. וככה, אבל בדיוק ככה, זה נראה.
ישראל הייתה חייבת להנחית על רצועת עזה ועל חמאס את המכה הקשה בתולדותיהם. ישראל הייתה חייבת לצרוב את תודעת העזתים והאויבים כולם, בדרך שלא תישכח עשרות שנים. ישראל הייתה חייבת לפרוץ את טבעת החנק השיעית, להכות את חיזבאללה מכה ניצחת ולהרחיק את איראן מפצצה ככל האפשר.
בשאיפתו להנציח את המלחמה כדי להרחיק את הבחירות, הוא מסמס את ההישגים והפך את הניצחון המתוק, למלפפון חמוץ. לפחות בינתיים. הניצחון המוחלט שלו היה, למרבה הצער, ניצחון על מדינת ישראל. לא על אויביה. בניגוד לדרך הטבע, בניגוד לכל מה שהיה קורה בכל מדינה אחרת, הניצחון של נתניהו היה העובדה שהוא נשאר בתפקידו. נאחז בכל כוחו בקרנות המזבח, הלחים את עצמו לשלטון, ועל הדרך לא השאיר כאן אבן על אבן.
3. השורה התחתונה
אלא שלא "על פניו", אלא במציאות, ברנע הוא הנגטיב של כהן. לטוב, לרע ולכל דבר. כהן נוטף כריזמה, ברנע לא. כהן משדר אפלוליות, מסתוריות, עוצמה. ברנע לא. "כשאתה יושב לדבר איתו, הדבר האחרון שאתה חושב זה שהוא ראש המוסד הכל־יכול", אומר מקורב לברנע, "הוא איש צנוע, אין לו את הפאסון של יוסי, אין לו את הפוזה, הוא לא משכנע, הוא מהורהר. אבל לא צריך לטעות, מתחת לכל זה הוא קילר. הוא מתמקד במעשים, פחות בדיבורים".
דיבורים זה בחינם. הבעיה היא שגם עם המעשים יש בעיה. לא קל לסכם את שנותיו של ברנע כראש המוסד. על פניו, לא חסרים שם הישגים, אפילו משמעותיים. מבצע הביפרים, כמובן (שאמ"ן הוא חלק בלתי נפרד ממנו). חיסול המדענים האיראנים, חיסול המנהיגות והצמרת הצבאית באיראן ובחיזבאללה, מודיעין מדויק בזמן אמת, הקמת מערך סוכנים מקומיים, ועוד אירועים רבים שאי אפשר לפרט, מטבע הדברים. בעיצומה של המלחמה, כשזו עוד נראתה כמו טיול לניצחון היסטורי, ההלצה אמרה שדדי ברנע הוא המעסיק הכי גדול באיראן. הבדיחה כבר התיישנה. נשארנו עם התוצאות.
אבל, וכאן יש חתיכת אבל ענק, התחושה העיקרית בסוף הקדנציה של ברנע היא חמיצות. השלטון באיראן לא נפל, למרות המצגות האורקוליות של ברנע והמוסד ששכנעו, על פי הפרסומים השונים, גם את טראמפ. ההישגים האופרטיביים והטקטיים נבלעים בדשדוש האינסופי של "היום שאחרי", שהופך עוד רגע לשנה שאחרי. האייתוללות שרדו, האורניום עוד שם, האמריקאים מתחילים להבין שעשינו עליהם סיבוב, והתהילה שלה הורגלו ראשי המוסד לדורותיהם מתחלפת במשהו אחר לגמרי.
כתב ההגנה של ברנע עמוס סיפורים ופרטים ומבצעים והצלחות וקבלות. הוא עשה במוסד רפורמה נרחבת, הקים את האגף להשפעה ותודעה, הקפיץ את הארגון ברמה הטכנולוגית לגודל וביצועים של מעצמה, שבאו לידי ביטוי באירועי הביפרים ומכשירי הקשר, אבל לא רק. זה קצהו של קרחון הישגים והצלחות שלא נדע לעולם, או עד שזה יתפרסם ב"ניו יורק טיימס" כלשהו. הבעיה מתמקדת בשורות התחתונות. בעמודות הרווח וההפסד. וכאן, זה לא משכנע.
לפני כמה שבועות סופר כאן על בכירה במוסד שהעלתה בפורום של ראשי ענפים, בנוכחותו של ברנע, את התהייה הזו. איך יכול להיות שציר הרשע נפגש בביירות, בטהרן ובמקומות נוספים, על הפרק השמדת ישראל ותוכנית חמאס לפלישה לעוטף, והמוסד לא עלה על זה.
לברנע יש אליבי. שני תחקירים נערכו במוסד על 7 באוקטובר. אחד מהם, הראשון, הוצג למבקר המדינה. בנוסף, פתח המוסד את כל החומר וכל הנפשות הפועלות באופן מלא בפני מבקר המדינה. נציגי המבקר ישבו במטה המוסד וברנע הורה לכל העובדים לפתוח הכל ואפילו לגשת ולהעיד ביוזמתם.
חשוב להסביר שאין הכוונה לדיונים בתוכנית ההשמדה עצמה. כאלה היו בשפע. בישראל ידעו על תוכנית ההשמדה. מה שלא ידעו, זה מתי היא אמורה להתגשם. מוחמד דף וסנוואר הסתירו את המידע הזה גם מנסראללה, כפי שהוכח באיגרת שנחשפה כאן לפני כמה שבועות, שאותה שיגרו לנסראללה (ולטהרן) ב־7 באוקטובר בשעה שש וחצי בבוקר.
אז תלוי מאיפה מסתכלים על זה. כי במשימה המקורית, שהייתה עיכוב ומניעת פצצה איראנית, המוסד דווקא עמד. "כל עוד אני ראש המוסד, לא תהיה לאיראן פצצת גרעין", אמר ברנע כשנכנס לתפקידו, וחזר ואמר בכל פעם שנשאל. הוא עוזב את תפקידו ביום שלישי כשלאיראן אין פצצה. הוא רואה בכך הישג משמעותי, לא מובן מאליו. מבחינתו, רוב הכסף ורוב המשימה התמקדו בגרעין, לא במשטר. ההחלטה שחייבים להיפטר מהמשטר התקבלה בישראל רק לאחרונה. לפני כשלוש שנים, סביב 7 באוקטובר.
"כשמעצמה בסדר גודל של איראן מחליטה להגיע לגרעין, היא מגיעה", אמר פעם בשיחה סגורה, "אלא אם כן יש כוחות משמעותיים שבולמים אותה". איראן אכן נבלמה. הבעיה היחידה היא שהאירוע לא הסתיים וכנראה גם לא קרוב להסתיים. מבחינת הסבלנות האיראנית המפורסמת, יכול להיות שהאירוע רק מתחיל.
גם ברנע יודע את זה. הוא מביט בתמונת הסיום המתגבשת של המלחמה ומצחו מתמלא קמטי דאגה. האיראנים מתכננים להשתלט על הורמוז ולהפוך אותו לחרב מתהפכת מעל העולם. בכל פעם שירצו, יסחטו. זה מצב שלא היה בעבר. הפיכת מצרי הורמוז לכוח כלכלי ומנוף איראני שיעניק למשטר סוג של חסינות. עד שהעם האיראני יפיל אותו. מתי זה יקרה? גם ברנע לא יודע.
4. אני והחבר'ה
מרתק לשמוע את קרב הגרסאות בין ברנע, שמגבה בדרך כלל את גרסת נתניהו, לבין כל האחרים, כולל שר הביטחון יואב גלנט. גם הפרשה הזו הותירה בין הצדדים שלולית ענק של דם רע, שיכולה למלא את מצרי הורמוז. נדמה לי שהפער טמון בעיקר בזוויות הראייה של כל אחד מהשחקנים. לא ידעתי שיש כל כך הרבה זוויות בעולם.
"הבעיה של דדי", אמר לי מישהו מסביבתו, "היא שהוא האמין שיוכל להחליק מאירוע 7 באוקטובר ללא פגע, שיוכל לרוץ בין הטיפות ולא להירטב. יכול להיות שהוא צדק. האחריות של המוסד לטבח היא שולית. אבל זה הפך אותו לסוג של טפלון שלא רצה להתלכלך. סוג של פרימדונה. הוא היחיד מבין כל ראשי זרועות הביטחון שהיה לו מה להפסיד. לכן נתן גיבוי לנתניהו, כדי לחמוק מפגיעתה הרעה של מכונת הרעל, לכן לא התייצב לצד עמיתיו, נמנע מכל מחלוקת או התנגשות עם נתניהו".
התזה הזו שגורה אצל לא מעט אנשים. אלא שלקראת סוף הקדנציה עשה ברנע מעשה שניפץ את התיאוריה הזו לרסיסים. הוא התייצב, במלוא כוחו, מול נתניהו בסוגיית מינוי רומן גופמן ליורשו. הוא הלך עד הסוף, הוא לא ויתר, הוא הציג את כל האומץ שאחרים טענו שאין לו. ממש ברגע האחרון, דקה לפני שהוא נחלץ מכור ההיתוך של 7 באוקטובר ומקבל זיכוי סופי ממכונת הרעל, הוא הסגיר את עצמו לידיה.
ובאמת, מה יהיה הסוף? ברנע משוכנע שאם היו נותנים למוסד להפעיל את התוכנית להפלת המשטר, היה סיכוי טוב שזה יצליח. עד כמה שזה נשמע עקום, על פי המוסד, ההישענות על הכורדים לא הייתה רעיון עוועים ולא הייתה חסרת סיכוי. הושקעו באירוע הזה זמן רב, כסף רב, אנרגיה רבה. על פי פרסומים זרים, היה מדובר באלפים רבים של לוחמים, מאזורים שונים, שאומנו וחומשו ורצו מאוד לבצע את המשימה. ההסתערות הייתה אמורה להיות אמיתית ועוצמתית ולהתחבר עם מיליוני הכורדים החיים בתוך איראן.
אבל כאמור, זה לא נגמר. הפלת המשטר לא הייתה אמורה להתרחש במהלך המלחמה, אלא אחריה. אחרי שהאבק שוקע והציבור האיראני רואה את הנזק ואת התוצאות. ולכן, זה עוד אפשרי. אלא שסיום המלחמה בהסכם, שיזרים לתוך איראן עשרות מיליארדים, עלול להרוג באופן סופי את התוכנית ואת החלום. אם זה אכן ייגמר ככה, זה יהיה אחד הכישלונות המפוארים והיקרים אי פעם. לחובת מי לזקוף אותו, יחליט כל אחד על פי ידיעותיו ומצפונו.
טראמפ, שמכר את הפלת המשטר האיראני לטראמפ? המוסד, שבנה תילי תילים של ציפיות על כרעי תרנגולת כורדית? נתניהו וראשי ממשלה נוספים שאישרו את כל זה? כאמור, פסק דינה של ההיסטוריה יינתן מאוחר יותר (יש לקוות שזה יקרה לפני שיינתן פסק הדין בתיקי נתניהו).
5. כשנסראללה בכה
בתקופתו של ברנע זכה המוסד בשלושה פרסי ביטחון ישראל. ב־2023, ב־2024 וב־2025. אי אפשר לחשוף חלק מהמעללים שהביאו את הפרסים הללו. חלק אחר ידוע: הביפרים, חיסול טילי הקרקע־אוויר והמדענים וחיסול ההנהגה בלבנון. ברנע מתגאה ביכולות חדשות שבנה, בהעצמת תפיסת הפעלת הסוכנים המקומיים ובדברים רבים שלא יוכל לספר עליהם לעולם. זה חלק מהתסכול של לוחם חשאי. את ההצלחות אי אפשר לפרסם, הכישלונות מתפרסמים בכוחות עצמם.
אבל יש נושא אחד שעליו אפשר לדבר. הוא רובץ באמצע הסלון ומטיל צל ענק על כל הנוכחים. הנושא הקטארי. לזכותו של ברנע ייאמר שהוא לוקח אחריות מלאה על גיוסה של קטאר למאמץ שחרור החטופים ומגן עליו בלהט. לא מזמן הוא נקלע לשיחת סיכום עם "מערכת" ערוץ 14, שם נפל למלכודת פתאים בנושא. שאלו אותו אם לקטארגייט יש השלכות ביטחוניות. הוא ענה שאין לו מושג, הוא לא מנהל את החקירה, זה אירוע של השב"כ. לחצו עליו. ברנע, שחסר את כישוריו של קודמו בהטיית נושא או תשובה מפותלת ומחוכמת, אמר שככל הידוע לו, אין לנושא השלכות ביטחוניות. זה מה שהשופרות ב־14 חיפשו, והם הפכו את זה לכותרת. על הראש של ברנע.
האירוע הזה חימם מאוד את הגזרה בינינו לבין מצרים, העלה את המתיחות ועורר זעם רב בקהיר. זעם מוצדק, יש לציין. אף אחד לא הבין מאיפה זה בא. השופרות כולם, רובם בערוץ 14, הפיצו ידיעות כזב ועלילות שווא על המזימות המצריות נגדנו, מזימות שלא היו ולא נבראו, לעומת השבחים והקילוסים לקטאר. אותה קטאר שאתמול פורסם כי השקיעה עשרות מיליוני דולרים בהכפשת ישראל באמריקה ומאות מיליוני דולרים בהקמת מפלצת הטרור של חמאס. אותה קטאר שחגגה את 7 באוקטובר יחד עם חמאס. אותה קטאר שמימנה גם יועצים בתוך לשכת נתניהו. בנושא הזה, ברנע באופסייד ברור. צריך לקוות שהוא מבין את זה.
זה לא שברנע חושב שזה בסדר שיועצי ראש הממשלה מקבלים כסף מקטאר. הוא יודע וגם אומר בשיחות סגורות שזה ממש, אבל ממש לא בסדר. מצד שני, הוא זה ששכנע, בעמל רב, את שרי הקבינט ללכת על האופציה הקטארית. הוא מאמין באופציה הזו עד רגע זה, אף על פי שהוא מודע לבעייתיות של קטאר. "כשהיה צריך לבחור מי המתווך היעיל יותר, למי יש יותר מנופים על חמאס ויותר אמצעים, היה ברור שזו קטאר, וזה גם הוכח כנכון", הוא אומר היום למבקריו.
הוא עצמו, אגב, בחיים לא יעשה עסקים עם קטאר. הוא יודע להבדיל בין טוב לרע. אבל כדי להשיג מטרה מסוימת, כמו שחרור החטופים, הוא יעשה עסקים גם עם השטן. בעניין הכסף הקטארי, ברנע הזהיר מפניו. נכון, יוסי כהן נסע לשכנע את אמיר קטאר, בשליחות נתניהו, להזרים את הכסף לעזה. אלא שברנע, אחרי יוסי כהן, הבין שהכסף הולך לטרור. הוא גם הזהיר. לא רק את נתניהו, גם את אלה שבאו אחריו. בנושא הזה, מצפונו נקי. לכאורה. נשארנו עם מצפונו של נתניהו.
התרעות פיקוד העורף