במשך חודשים מנסה ישראל לקדם גישה חדשה כלפי לבנון, גישה המבוססת על רעיון שנראה במבט ראשון שונה מהשנים הקודמות של הסכסוך: הבחנה בין המדינה הלבנונית לחיזבאללה, וקידום הרעיון שהבעיה אינה בעם הלבנוני אלא בארגון הטרור ונשקו.
רטוריקה זו לוותה בפגישות ישירות, בלחץ אמריקאי לדחוף את ביירות לעבר הסדרי ביטחון ארוכי טווח, ובדיבורים תכופים על עתיד כלכלי שונה עבור לבנון אם תפרוש מהעימות.
האירוניה עם זאת, טמונה בעובדה שהמציאות בשטח ובזירה הפוליטית בשבועות האחרונים אינה מצביעה על כך שגישה זו משיגה את מטרותיה, אלא היא מובילה לתוצאות הפוכות לחלוטין. במקום להחליש את נוכחותו של חיזבאללה בנוף הפוליטי הלבנוני, נראה כי ההסלמה הישראלית תורמת בהדרגה לצורך מחודש בארגון, גם בקרב שכבות אוכלוסייה שאינן תומכות בסדר היום הפוליטי או האזורי שלו.
הבעיה הבסיסית באסטרטגיה הישראלית היא שהיא נשענת על סתירה שקשה להסתיר. מצד אחד, ירושלים מדברת על רצונה "לחזק את המדינה הלבנונית", אך במקביל, היא ממשיכה במדיניות הלחץ הצבאי הנרחבת שלה, אשר מחלישה למעשה את תדמיתה של אותה מדינה בעיני אזרחיה.
מדינה שאינה מסוגלת למנוע תקיפות אוויריות, אינה יכולה להגן על אזרחים, או אפילו להטיל את ריבונותה על כל שטחה, נראית לציבור כפחות מסוגלת למלא את תפקיד המגן, בעוד שחיזבאללה, מכוח האמצעים שבידו לתגובה, נראה כגורם היחיד המסוגל להתעמת עם ישראל.
כאשר אזרח לבנוני, בין אם תומך בחיזבאללה ובין אם מתנגד לו, חש שמדינתו מאוימת ושהבירה נחשבת למטרה או ל"חלק" שלישראל יש את הזכות לתפוס, העדיפות הפסיכולוגית עוברת מדיון בנשק המפלגה לשאלה פשוטה ודחופה יותר: מי יגיב? ומי ימנע קריסה מוחלטת?
מסיבה זו, לבנונים רבים שאינם מזדהים פוליטית עם חיזבאללה מוצאים את עצמם חשדניים יותר מהרטוריקה הישראלית. זה לא בגלל ששינו את דעתם, אלא בגלל שההסלמה הנוכחית מחייה זיכרונות קולקטיביים כואבים של מלחמות,פלישות והרס. אדם לבנוני הרואה בתים הרוסים ואזרחים, כולל נשים וילדים, נהרגים ללא סיבה, קשה לשכנע שמה שקורה הוא פרויקט של "פיוס" או ניסיון לבנות שלום עתידי.
ההיבט המסוכן ביותר הוא שכמה מקרים אחרונים שהובילו למותם של אזרחים נוצרים בבתיהם ובכפריהם, ולחילול אתרים דתיים נוצריים ללא כל הצדקה, נשאו ממדים סמליים רגישים ביותר בחברה הלבנונית, במיוחד בתוך הקהילה הנוצרית (הנחשבת בדרך כלל כרחוקה מעמדותיה האידיאולוגיות, הפוליטיות והצבאיות של חזבאללה).
אירועים אלה לא פורשו כמעשים בודדים בלבד, אפילו עם הודעת הצבא הישראליכי החיילים המעורבים "יענשו". לכן, נוצריםרבים חשו כי השיח הישראלי על " שלוםעם הלבנונים" איבד את אמינותו כאשר פעולות צבאיות לוו במראות כאלה, והשאלה עלתה מחדש: כיצד ניתן להתקיים בדו-קיום עם אנשים המחזיקים בדעות כאלה ומטפחים שנאה כזו?
זה מסבך עוד יותר את העניינים עבור המדינה הלבנונית ומציב אותה בפני דילמה כמעט בלתי אפשרית: כיצד ניתן לשכנע את הלבנונים בכדאיות מסלול המשא ומתן בעוד הפשיטות והתקיפות הישראליות נמשכות והאיומים מתגברים? נראה כי ישראל מהמרת שלחץ צבאי ידחוף את הלבנונים לפנות נגד חזבאללה, אך ניסיון העבר בלבנון מצביע לעתים קרובות על תוצאה שונה.
ברגעי סכנה חיצונית, חלקים גדולים בחברה נוטים לדחות את הפילוג הפנימי ביניהם ולהתאחד סביב כל כוח שהם תופסים כבעל יכולת הרתעה, גם אם הם לא מסכימים איתו מבחינה פוליטית. זוהי תופעה ידועה בחברות רבות המתמודדות עם איומים חיצוניים ישירים.
חלק גדול מהאוכלוסייה הלבנונית עדיין מאמין שהמשך קיומו של כוח מזוין מחוץ לשליטת המדינה משאיר את לבנון כבת ערובה למלחמות חוזרות ונשנות. עם זאת, מה שמשתנה כיום הוא סדר העדיפויות בקרב העם. ככל שגובר הפחד מישראל, הוויכוח הפנימי על תפקידו של חיזבאללה נסוג לטובת היגיון של הגנה והרתעה.
לכן, ישראל הפסידה בקרב על משיכת הלבנונים, עד כדי כך שדחפה את רוב המתנגדים למפלגה (ועדיין עושים זאת) "להבין" את עמדתה ולשקול אותה כטובה יותר מהישראלים אם היה צורך לבחור בין השתיים.
מהצד השני
"אני רוצה הסכם שלום", הוא אמר. "אני רוצה ללכת להשתכר בתל אביב. אחי, אהבה לא יודעת גיל, ואהבה לא יודעת אויב. ראיתי אתמול חיילת צה"ל שהצטלמה בטנק המרכבה בבינת ג'בייל, התאהבתי בה, היא 'אישה'. לא כמו הנשים שיש אצלנו שמפרשנות פוליטיקה".
התרעות פיקוד העורף