זו כבר לא מלחמה של שישה ימים - זו מלחמה מתמשכת ומורכבת | אילנה שושן

בסוף השבוע נציין את יום השנה למלחמת ששת הימים, המלחמה שעיצבה את האתוס של צה"ל כצבא כל יכול. שישה ימים של ניצחון חד, ברור, כמעט תנ"כי, שבו צה"ל הוכיח לעולם ולעצמו יכולת צבאית שהפכה למיתוס ישראלי. אולי דווקא המיתוס הזה הפך גם לנטל.

מלחמת ששת הימים הציבה את הרף במקום גבוה כל כך, עד שנדמה שאנחנו מצפים מצה"ל לשחזר אותה שוב ושוב, כאילו הדבר תלוי רק בו. אלא שאנחנו כבר לא ב־1967. אז נלחמנו מול צבאות של מדינות שנשמעים לחוקי המלחמה רוב הזמן. היום אנחנו נלחמים בארגוני טרור עם אידיאולוגיה קיצונית, שמתחבאים בתוך אוכלוסייה אזרחית, מנהלים מלחמת תודעה עולמית וממומנים בכסף רב ובטכנולוגיה מתקדמת.

זו כבר לא מלחמה של שישה ימים. זו מלחמה מתמשכת ומורכבת, ולעיתים גם כזו שנמנע מצה"ל להכריע אותה באופן שבו הורגלנו לדמיין ניצחון. ב־1967 תמונת הניצחון הייתה ברורה: צנחנים בכותל, צה"ל על תעלת סואץ, על נהר הירדן. אבל מהי תמונת הניצחון של 2026? צה"ל שולט בעזה? צה"ל בביירות? חיילי צה"ל וחיילים אמריקאים צועדים ברחובות טהרן? גם מי שמדמיין תמונות כאלה מבין שהמחיר הצבאי, המדיני והבינלאומי שלהן עצום. אנחנו דורשים ניצחון של פעם במלחמה שכבר אינה מתנהלת לפי הכללים של פעם.

האם זה אומר שאסור לבקר? ודאי שלא. במדינה דמוקרטית צריך לשאול שאלות, לבחון החלטות ולהפיק לקחים, אבל יש הבדל בין ביקורת ובין טיפוח תסכול תמידי, כאילו קיימת איזו תוכנית קסם שרק מחכה לממשלה או לרמטכ"ל הנכונים שיוציאו אותה לפועל, תוכנית שתביא ניצחון בלי מחיר, בלי הרוגים. מישהו באמת מאמין שאם פוליטיקאים אחרים היו בשלטון, חמאס היה מוותר על תוכניתו לפלוש לישראל? שאיראן, הקוראת בגלוי להשמדת ישראל, הייתה משנה לפתע את יעדיה?

אבל הפער הגדול ביותר בין 1967 להיום אינו נמצא בשדה הקרב, אלא בפוליטיקה. ערב מלחמת ששת הימים קמה ממשלת ליכוד לאומי, והקואליציה מנתה 111 חברי כנסת. מחוץ לממשלה נותרו רק אגודת ישראל והמפלגות הערביות והקומוניסטית. כיום, בשעתה הקשה ביותר של ישראל, בזמן מלחמה רב־חזיתית, קשה לומר שאותה רוח קיימת בהנהגה. אף שכולם מבינים שב־7 באוקטובר נפתחה מלחמה רב־חזיתית להשמדת ישראל, עדיין פוליטיקאים רבים מציבים את האינטרס הפוליטי האישי שלהם לפני טובת המדינה.

נדמה שלפעמים אנחנו דורשים מצה"ל ניצחון של 1967, אבל לא באמת מוכנים לאפשר לו להביא אותו, וגם לא תמיד מגבים אותו. אולי הגיע הזמן להפסיק להאשים את צה"ל בכך שהוא לא מספק תמונת ניצחון ששייכת לעולם שכבר איננו. כל עוד אנחנו כאן – חיים, בועטים, לפעמים גם זה בזה – הדבר נראה כניצחון.