האו"ם נגד ישראל: כשהצביעות הופכת למדיניות | עידן מאראש

אלא שבין דפי הדו"ח בחר גוטרש לבצע מהלך מקומם במיוחד: הכנסת מדינת ישראל ל"רשימה השחורה" של מדינות וארגונים החשודים בביצוע אלימות מינית באזורי סכסוך. יתרה מכך, במסגרת הדו"ח אומתו לכאורה שורה של מקרים שיוחסו לכוחות הביטחון הישראליים, ובהם טענות למעשי אונס, אונס קבוצתי, ניסיונות אונס, שימוש בחפצים לצורך פגיעה מינית ואלימות נגד איברי מין כחלק משיטות חקירה ועינויים.

לצד ישראל מופיעים באותה רשימה ארגוני טרור רצחניים כמו חמאס, דאעש ואל-קאעידה. עצם ההשוואה הזו צריכה להדליק נורה אדומה אצל כל אדם הגון המבקש לבחון את המציאות באופן ענייני.

למעשה, אין זו הפעם הראשונה שבה האו"ם, תחת הנהגתו של גוטרש, מאמץ נרטיבים קיצוניים נגד ישראל. כבר בחודשים שלאחר טבח השבעה באוקטובר נשמעו בזירה הבינלאומית, ובתוכה גם במוסדות האו"ם, האשמות קשות נגד ישראל - החל מטענות לרעב מכוון של תושבי עזה ועד האשמות חמורות אחרות שהפכו עם הזמן לחלק בלתי נפרד ממערך הלחצים המדיניים נגד המדינה.

כשקראתי על החלטת האו"ם להכניס את ישראל לרשימה השחורה, שאלתי את עצמי עד כמה יכול ארגון בינלאומי לעוות את המציאות. המסקנה שאליה הגעתי אינה שהאו"ם עיוור. להפך. האו"ם רואה היטב את המציאות - הוא פשוט בוחר מתי לעצום עיניים ומתי לפקוח אותן.

בשבעה באוקטובר הייתה ישראל קורבן למתקפת טרור מהברוטליות ביותר שנראו במאה ה-21. מחבלי הנוח'בה של חמאס רצחו, אנסו, שרפו, התעללו וחטפו אזרחים רק משום שהיו יהודים וישראלים. החטופות והחטופים שעברו לשבי חמאס והג'יהאד האסלאמי נחשפו, על פי עדויות רבות, להתעללות פיזית ונפשית קשה. מול המציאות הזו, בוחר האו"ם להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפי המדינה שהותקפה ונאלצה לצאת למלחמת הגנה.

צה"ל וכוחות הביטחון פועלים תחת מערכות פיקוח, ביקורת ומשפט מהמחמירות בעולם. כל טענה על חריגה נחקרת ונבדקת. אין סימטריה בין צבא דמוקרטי הפועל במסגרת החוק הבינלאומי לבין ארגון טרור שהפך אונס, רצח וחטיפה לכלי מלחמה מוצהר.

לאורך השנים האחרונות הקדיש האו"ם אין-ספור דיונים והחלטות לגינוי ישראל, בעוד שפשעי חמאס זכו לעיתים קרובות להתייחסות חלקית, מאוחרת או מסויגת. היו אף גורמים בזירה הבינלאומית שניסו ליצור משוואה מוסרית מעוותת בין מעשי הזוועה שביצע חמאס בשבעה באוקטובר לבין פעולות צה"ל ברצועת עזה.

גם בפרשת אונר"א התקשה האו"ם להביט למציאות בעיניים. הארגון, שפעל לכאורה כסוכנות סיוע לפליטים, מצא עצמו פעם אחר פעם במרכז טענות חמורות על מעורבות עובדים באירועי השבעה באוקטובר ועל קשרים הדוקים עם חמאס. למרות זאת, התגובה הבינלאומית הייתה מהוססת ומוגבלת.

---

האו"ם בדרך לאבד את הלגיטימיות

הסלקטיביות אינה מסתיימת בישראל. בעוד מדינות המבצעות פשעים חמורים ברחבי העולם זוכות לעיתים ליחס מרוכך יותר, ישראל ממשיכה לשמש מטרה קבועה לגינויים, החלטות ודו"חות. התוצאה היא פגיעה מתמשכת באמינותו של האו"ם וביכולתו להציג את עצמו כגוף אובייקטיבי ומאוזן.

בתגובה לדו"ח הודיע משרד החוץ, בהובלת השר גדעון סער, על ניתוק הקשרים עם משרדו של מזכ"ל האו"ם ועל הקפאת שיתוף הפעולה עמו עד לבחירת מזכ"ל חדש. מדובר בצעד חשוב, אך רבים בישראל סבורים שהוא מגיע באיחור ולאחר שנים ארוכות של הבלגה.

הגיע הזמן לשאול שאלה רחבה יותר: האם למדינת ישראל יש עוד מה לחפש בארגון שהפך, בעיני ישראלים רבים, לזירה מרכזית של דה-לגיטימציה בינלאומית? אם האו"ם ממשיך לאבד את אמון הציבור הישראלי וממשיך לאמץ פעם אחר פעם נרטיבים חד-צדדיים, ייתכן שהגיעה העת לבחון מחדש את מערכת היחסים כולה.

האו"ם נוסד כדי לקדם שלום, צדק ושיתוף פעולה בין מדינות. כאשר הוא הופך בעיני רבים למנגנון המפיץ האשמות חד-צדדיות ומעניק לגיטימציה להשוואות מקוממות בין דמוקרטיה הנלחמת על קיומה לבין ארגוני טרור רצחניים, הוא אינו פוגע רק בישראל – אלא בראש ובראשונה בעצמו.

האו"ם איבד במידה רבה את אמינותו בעיני ישראלים רבים. השאלה שנותרה פתוחה היא כמה זמן עוד יוכל הארגון להמשיך בדרך הזו מבלי לאבד גם את הלגיטימיות שלו בעיני מדינות נוספות ברחבי העולם.