זה שוב קרה. הבמה הוחשכה, הווילון נסגר, האורות כבו, ונשארנו עם ריבועים שחורים מבעד למסך המחשב. נדמה היה שכבר השארנו את ימי הזום מאחור, אי שם סביב פורים 2020, אבל המציאות החזירה אותנו לשם, רק בגרסה אחרת. אז לפחות הספקנו להתחפש. במחשבה שנייה, גם אז הייתי "מחופשת": שלושה שבועות וחצי אל תוך חודש מרץ לבשתי מדי בוקר את מסיכת ה"חוסן" שלי וקמתי לעוד יום של מפגשים וירטואליים עם קבוצת החניכותים שלנו, נערות ונערים בני 15 פלוס מינוס.
החיבור האמיתי, זה שבשבילו אני שם, היה מונח אז בהתרגשות על אצבעותיי שלוחצות "admit" על כל חניכ.ה שפוסעת וירטואלית אל חדר ההמתנה. המסוגלות לשמר סוג כזה של מפגשים הלכה ופחתה אצל חלק מהחניכותים. לעומתם, הייתה קבוצה שלא ויתרה. הלב התרחב, ובאורח פלא גם האורות בריבועים הקטנים נדלקו. המצלמות נפתחו, הם הראו לי את הבתים שלהם, את החצרות, את האופק. ("האופק" - איזו מילה!). המחשבה היחידה שהצלחתי להעלות אז הייתה שבסוף זה ייגמר. אבל איזו מין נחמה זאת? ומה עם המחירים?
באחד המפגשים התחלנו זום בספרות. לפני המלחמה קראנו את "האדונית והרוכל". ככל שניסיתי לדבר איתם על אלגוריה, על הדרך ועל החיפוש אחר בית, הבנתי עד כמה הסיפור חורג מהספר ונכנס אל תוך המציאות שלהם. הרבה השתנה ב־80 השנים האחרונות, אבל הרבה גם נשאר כשהיה. התחושה של נדודים, של חיפוש אחר מקום בטוח, כבר לא נשארה רק בין הדפים. אי אפשר היה שלא לחשוב על תושבי קו העימות, שמנועים עדיין מלחוש ביטחון בביתם שלהם. לאן ינדדו? וליתר דיוק, למה? ואיך זה שאנחנו עדיין במצב הזה?
באמצע המפגש נשמעה התראה לפני אזעקה. המשכנו, וכעבור דקה נשמעה אזעקה. החניכותים התנצלו, אמרו לי תודה והלכו למרחב המוגן. נאנחתי. נזרקתי חזרה למציאות. לרגע הצלחתי לברוח אל מחוזות הרוח והשפה, והנה היא שוב מכה. בתוכי עלו שני קולות: קול אחד שאל על מי את עובדת, והשני אמר תמשיכי. הקול הראשון שאל: אבל איך? והשני ענה לו: תמשיכי. פשוט תמשיכי. למחרת התחילה "חופשת פסח". הם ניצלו מהזומים, ונשארו רק הטילים והכטב"מים. ואנחנו, המחנכים, נשארנו עם בור פעור בתהליך שהתחלנו.
כשנפגשנו כצוות מחנכים, שאלנו מה נפגוש כשהחניכים יחזרו. כשראיתי אותם חוזרים וממשיכים מאותה נקודה שבה הפסיקו, הבנתי שיש לי מה ללמוד מהם. ראיתי אצל חלקם את החיוניות הדרושה כדי להמשיך הלאה. כוח החיים שלהם היה חזק וצעיר, ובחרתי לתת לו להוביל אותי.
גם היום, במבט לאחור, ברור לי שלא הכול ורוד. קשה וגם אסור להשלים עם חוסר השוויון המקומם בין אזרחי הצפון לשאר אזרחי הארץ. החניכותים דיברו את הפער, הנכיחו אותו, שאלו ותהו. כבר שש שנים שהם רואים מוסכמות שמתפרקות, עוגנים שמשתחררים ומציאות שמאבדת אחיזה. כמה התמודדות נדרשה מנפשם כדי להצליח למקם את עצמם בתוך כל זה.
ובתוך כל השאלות הללו, מתחדדת אצלי ההבנה שגם היום המענה לא תמיד נמצא בתשובות גדולות, אלא דווקא בנוכחות עצמה. לשבת לידם, להתבונן, לדבר, לעבד, לשאול, גם אם לא מקבלים תשובות. לחזור בצעדים קטנים, קשובים ומדודים. לשקם שוב את השייכות, המסוגלות והעצמאות. להיות.
התרעות פיקוד העורף