במשך שנים התרגלנו לשמוע את אותן מילים יפות: "חיזוק הדמוקרטיה", "חברה אזרחית", "זכויות אדם", "פלורליזם" ו"שלטון החוק". מאחורי המילים הללו פועלת בישראל מערכת ענפה של קרנות זרות, ארגוני פילנתרופיה ובעלי הון בינלאומיים, המזרימים עשרות ומאות מיליוני דולרים לעמותות, ארגוני מחאה, מכוני מחקר, גופי תקשורת וארגוני ליטיגציה ציבורית. הטענה הרשמית היא שמדובר בחיזוק הדמוקרטיה. המציאות, בעיני רבים, נראית אחרת לחלוטין.
כאשר בוחנים את מפת המימון לאורך השנים, מתגלה תופעה בולטת: רוב מוחלט של הכספים מופנה לארגונים המזוהים עם תפיסות פרוגרסיביות, פוסט לאומיות ולעיתים אף אנטי־לאומיות. כמעט שלא ניתן למצוא תמיכה מקבילה בהתיישבות, בארגונים ציוניים לאומיים, במכוני מחקר שמרניים או בגופים המבקשים לחזק את זהותה היהודית של המדינה. הנה מספר דוגמאות:
הקרן לישראל החדשה NIF: התרומות העיקריות של הקרן בהקשר הישראלי הולכות ל: האגודה לזכויות האזרח, שוברים שתיקה, עדאלה, בצלם, יש דין ועוד. בשנים 2020-3 הקרן העבירה 3.1 מיליון דולר ל"בצלם" ו"עדאלה" ביחד.
קרן וקסנר: המתמקדת בפיתוח מנהיגות יהודית בצפון אמריקה ובישראל ותמיכה במוסדות להשכלה יהודית: הקרן בוחרת כל שנה כעשרה פקידים ציבוריים ישראלים בכירים לתואר שני בתכנית לאמצע קריירה של ביה"ס קנדי באוניברסיטת הרווארד. עד 2025 השתתפו בתכנית הקרן כ 650 חברים, רובם המכריע מכהנים בעמדות מפתח בכירות בשירות הציבורי בישראל: מנכ"לי משרדי ממשלה, קצינים בכירים בצה"ל, שופטים, מנהלי בתי חולים - ושימו לב! מנכ"לי ארגונים מהמגזר השלישי, עמותות, ארגוני זכויות אדם, קרנות פילנטרופיות, ארגוני רווחה שהם בתחום שבין הממשלה (המגזר הראשון) לשוק הפרטי (השני).
ויש עוד: OSF של סורוס: עיקר מימון ל: ארגונים פלשתינים כמו אל ח'אק, אל מיזאן, משמר זכויות האזרח וגם אמנסטי, בצלם שוברים שתיקה, יש דין ואחרים. יש קרנות נוספות כמו קרן פורד, קרן האחים רוקפלר כולן תורמות לאותם ארגונים ומוסדות קטנים נוספים. אין מדובר במקריות. קרנות אינן מחלקות כסף ללא מטרה. הן משקיעות במקום שבו הן מבקשות להשפיע.
הפרוגרסיביות המערבית, שממנה מגיע חלק ניכר מן המימון, איננה רק עמדה פוליטית. מדובר בתפיסת עולם שלמה המבקשת לערער הגדרות מסורתיות של לאום, זהות, דת, משפחה וגבולות. תפיסה זו התפתחה בארצות הברית ובמערב אירופה, אך היא מתנגשת חזיתית עם תפיסת היסוד שעליה הוקמה מדינת ישראל: מדינת הלאום של העם היהודי.
בעיני תומכי הקרנות, מדובר בקידום ערכים אוניברסליים. בעיני מבקריהן, מדובר בניסיון לעצב מחדש את דמותה של ישראל באמצעות כוח כלכלי חיצוני. השאלה איננה אם מותר לתרום כסף. השאלה היא האם ראוי שגורמים שמעולם לא נבחרו בידי אזרחי ישראל ישפיעו באופן ישיר על מוסדות המדינה, על מערכת המשפט, על השיח התקשורתי, על מערכת החינוך ועל מוקדי קבלת ההחלטות.
כאשר כסף זר מממן ארגונים שמובילים מאבקים ציבוריים, עתירות לבתי המשפט, קמפיינים תקשורתיים ופעילות פוליטית רציפה - קשה עוד להציג זאת כתרומה ניטרלית לחברה האזרחית. מדובר בהפעלת כוח. כוח שאינו נמדד בקלפי אלא בתקציבים.
הסכנה הגדולה איננה הפגנה כזו או אחרת, עתירה כזו או אחרת או ארגון כזה או אחר. הסכנה היא יצירת מערכת מקבילה של מוקדי כוח, מוסדות, השפעה ונרטיבים, הפועלים לאורך זמן מחוץ למנגנון הדמוקרטי הרגיל ומבקשים לעצב מחדש את זהותה של המדינה. מדינות נופלות לא רק מהתקפות מבחוץ. לעיתים הן נחלשות מבפנים, כאשר קבוצות בעלות משאבים אדירים מצליחות לשנות בהדרגה את הנחות היסוד שעליהן נבנתה החברה מלכתחילה.
לקראת הבחירות הקרובות, הציבור בישראל יצטרך להכריע לא רק בין מפלגות או מועמדים, אלא גם בשאלה עמוקה הרבה יותר: האם מדינת ישראל תמשיך לעצב את עתידה באמצעות הכרעת הרוב בקלפי, או שתאפשר לגורמי כוח חיצוניים, עתירי ממון והשפעה, לעצב את זהותה באמצעות כסף, תקשורת ומנגנוני לחץ. זהו מבחן הריבונות האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית.
התרעות פיקוד העורף