ישראל מנהלת כלכלה מתקדמת המבוססת על עיקרון פשוט: מי שצורך שירות, משלם עליו. חשמל, מים, תחבורה, חינוך, השכלה גבוהה. המדינה מסבסדת, בצדק, שירותים חיוניים שהם תשתיות קריטיות לצמיחה: בריאות, תחבורה ציבורית וחינוך, שמקנה כלים לשוק העבודה. סעיף תקציבי אחד נעדר כל היגיון כלכלי: 8-10 מיליארד שקלים בשנה, שמועברים למערך הדת והישיבות.
ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם המערבי שבה אורח חיים מגזרי ממומן באופן ישיר ומלא מהקופה הציבורית. בכל מדינה מתוקנת, מי שהולך לכנסייה, למסגד או לבית כנסת, או בוחר להקדיש את חייו ללימוד דתי, הקהילה היא זו שנושאת בנטל.
הפתרון הוא אימוץ מודלים מערביים, כמו מודל מס הכנסייה, הנהוג בגרמניה ובמדינות סקנדינביה. יש לבנות מנגנון בחירה: "מס קהילה וזהות" אוניברסלי ומדורג לפי הכנסה. אחת לשנה, כל אזרח יפנה את חלקו היחסי בתקציב זה לאחת מארבע קטגוריות: מוסדות דת; מוסדות תרבות; מועדוני ספורט ופנאי; או תשתיות קהילה חילוניות.
כך, תקציב המדינה יתחלק באופן יחסי והוגן בהתאם לאופן שבו האזרחים צורכים את השירותים. מוסדות הדת והכוללים יידרשו לראשונה להציג ערך ממשי לציבור שמממן אותם. ברגע שהמימון לאורח חיים לא יצרני לא יגיע באופן אוטומטי מכיסו של השכן החילוני, הלחץ הכלכלי בתוך המגזר החרדי ידחף לשילוב בשוק התעסוקה, לרכישת מיומנויות יסוד ולהגדלת התוצר הלאומי.
ההצעה אינה מלחמה בדת ואינה פגיעה במי שחפץ ללמוד תורה. מי שרוצה כשרות, מקווה או חינוך תורני מנותק מליבה ימשיך לקבל אותם, ממומנים על ידי הציבור שבוחר בדרך זו. אבל המימון יגיע מהצרכן ומקהילתו – לא מהארנק של מעמד הביניים. הפרדת דת ממדינה היא סיסמה שחוקה. הפרדת דת ממזומן היא רפורמה כלכלית וצעד להורדת הנטל הכלכלי מהאזרח העובד.
התרעות פיקוד העורף