כשניסתה לברר אם מדובר בטעות, היא נענתה בתשובה מהממת: "מחיר כל דקת חניה הוא 1.80 שקל". ואם לא די בכך, בעוד הנהגת מעכלת את גודל האבסורד, הודיע לה הנציג בחניון שבמהלך השיחה איתו המחיר הספיק לזנק ל-172 שקלים - שמונה שקלים נוספים רק על עצם הניסיון לברר מדוע התעריף בחניון מופקע.
הסיפור הזה אינו יחיד במינו. זוהי עדות חותכת לשיטה חדשה ומתוחכמת שהשתלטה על מגרשי החניה בישראל, ובעיקר בתל אביב. הביקורת אינה מופנית רק כלפי בעלי החניונים, אלא גם כלפי הממשלה והאופוזיציה, שאישרו את "חוק החניונים". החוק החדש, שהעביר את החניונים לחיוב לפי דקה, נוצל על ידי בעלי החניונים להעלאת מחירים מטורפת. הטענה שהשמיעו, שלפיה העלאת המחירים נובעת מגידול בהוצאות, הופרכה במסמך שהוכן על ידי מרכז המחקר של הכנסת עבור ועדת הכלכלה.
לאן נעלמו הרגולטורים? איפה עיריית תל אביב-יפו ואיפה משרד הכלכלה? מדובר במחדל ממוסד. הפתרון לשערוריית החניונים לא יגיע מרחמים של בעלי ההון, אלא מהתעוררות צרכנית אגרסיבית ומנחישות של הציבור. הקריאה של כותבת הפוסט להחרמת חניונים מסוג זה היא צעד ראשון והכרחי. נהגים חייבים להצביע ברגליים, לבדוק מראש אפשרויות חניה חלופיות, להשתמש בתחבורה שיתופית או ציבורית במידת האפשר, ולשתף ברשתות החברתיות כל מקרה של עושק צרכני. ביוש ציבורי לחניונים חמדניים הוא כלי נשק אפקטיבי בעידן הנוכחי.
במקביל, יש להפעיל לחץ כבד על נבחרי הציבור. יש לדרוש חקיקה מהירה שתגביל את תעריפי החניונים הפרטיים ותקבע תקרת מחיר שפויה לשעת חניה, בדומה לפיקוח שקיים על מחיריהם של מוצרי יסוד.
חניה במרכז עיר אינה מוצר מותרות - היא תשתית הנדרשת לצורך תנועה, עבודה ומסחר. אם לא נגדע את השיטה המשומנת הזו עכשיו, נתעורר מחר ונגלה שבעלי החניונים גובים מאיתנו חמישה שקלים לכל דקה, פשוט כי הם יכולים, ואף אחד לא עומד בדרכם. הצרכן הישראלי אינו פרה חולבת, והגיעה השעה לפעול באופן ציבורי כדי לעצור את מנוע עושק הציבור.
התרעות פיקוד העורף