באוניברסיטה התארגן כנס מחאה ובעקבותיו פורסמה בכל העיתונים מודעה בחתימתם של מאה וחמישים פרופסורים ואנשי רוח. המודעה קבעה שהתנהגותו של ... היא סכנה לדמוקרטיה, ושעצם ההשקפה התולה את גורל המדינה באדם אחד היא אנטי־דמוקרטית. מחאת הפרופסורים סחפה גם את הסטודנטים, בליווי תקשורת אוהדת שהתגייסה להצלת הדמוקרטיה, והיו הפגנות.
המאבק אז היה בעיקרו בתוך תנועת העבודה, שכן לא היו מועמדים אחרים בעלי סיכויים רציניים להנהגת המדינה. בתנועת העבודה פעל גוף שמאלני בשם “מן היסוד”, בראשות קבוצת אינטלקטואלים או אינטלקטואלים בעיני עצמם, שעמד מול בן־גוריון ולא סלח לו על פירוק הפלמ”ח, כפי שבימין היו מי שלא סלחו לו על הפעולה נגד אלטלנה – שתי החלטות חשובות שנועדו להבטיח את המעמד הממלכתי של צה”ל.
המאבק היה לכאורה אידיאולוגי, והרקע היה “עסק הביש”, אחת השערוריות המודיעיניות־מדיניות החמורות בתולדות המדינה הצעירה, שהדמות המרכזית בה הייתה של שר הביטחון, פנחס לבון, מורם ורבם של רבים מראשי “מן היסוד” והשמאל בכלל.
ברם, לאמיתו של דבר זה היה מאבק פוליטי נטול כפפות על מנהיגות העתיד של תנועת העבודה ומדינת ישראל, אף שמתנגדיו של בן־גוריון הציגו אותו ואת תומכיו כסוטים ערכית ואידיאולוגית והיו אף שהאשימו אותו בניאו־פאשיזם, כפי שהיום נוטים להטיח במאמרים מסוימים בכל מי שעמדותיו מעט ימינה מהמרכז. הדמויות כיום אחרות, הנושאים שונים, המציאות הפוליטית והגיאו־פוליטית שונה, והעימותים אינם בתוך מחנה אלא בין מחנות יריבים. אך לא מעט מהשיטות ומהתסמינים הקיצוניים הם תעתיק של מה שהתרחש בעבר – אז נגד בן־גוריון והיום “רק לא ביבי”.
מה שהולך לאיבוד בשיח הציבורי משני הצדדים הוא ליבון הנושאים שקובעים את חיינו ושימשיכו להשפיע עליהם גם בעתיד. הכל כאילו חוזר, גם הסיסמאות המשמיצות, ההסתה וההתרסה, גם ההפגנות, המחאות באוניברסיטאות, המודעות בעיתונים של אנשי רוח כביכול, הקיטוב – ובעוצמת קול גבוהה יותר. גם במאבק ההוא ובמאבקים שקדמו לו היו זרעי פורענות ואלימות, לרבות באירועי הסזון, אך שורה של סיבות ובעיקר הדאגה המשותפת מול איומים מבחוץ הצליחו בדרך כלל לרכך את הקצוות, כפי שקרה לקראת מלחמת ששת הימים. אך זה איננו המצב הפעם, והוא עלול עוד להחריף בגלל הבחירות הקרובות, למרות הסכנה הנמשכת מאיראן והמלחמה שטרם הסתיימה נגד חיזבאללה וחמאס.
לא ניכנס כאן ועכשיו למחקר סוציו־פוליטי נרחב בשאלה אם המחלוקות הקיצוניות נטועות באופיו של העם היהודי, או שהן ביטוי קיצוני ובלתי מרוסן לאינדיבידואליזם ולשכנוע עצמי מוגזם של כל אחד. ואולי פשוט, כפי שבן־גוריון חשש, טרם למדנו לנהוג כעם ריבוני. הציבור הרחב הוא ביסודו של דבר פחות שסוע ויותר מאוחד מכפי שהתקשורת, ובעיקר התקשורת החברתית, מתארת. ראינו את זה בשבועות הראשונים של מלחמת “חרבות ברזל”. הציבור יוכל לספק את התשובה ביום הבחירות אם ייתן מט לקיצוניים משני הצדדים ויבחר רק ברשימות ובמנהיגים שיעמידו את ערכי הסובלנות והאחדות הלאומית מעל לכל עניין אחר.
התרעות פיקוד העורף