ככל שחולף הזמן ללא ועדת חקירה ממלכתית או חלופה אחרת אמיתית, גובר החשש שלא רק האחריות נדחית אלא גם הזיכרון הלאומי מעוצב מחדש דרך שיסוי, פילוג והנדסת תודעה במקום בירור אמת ותיקון כשלי המשילות והמנהיגות.
ועדת חקירה ממלכתית איננה מותרות משפטיות ואיננה "אירוע פוליטי". היא אחד ממנגנוני ההגנה החשובים ביותר של דמוקרטיה מול כשל לאומי. דווקא משום שאירועי ה-7 באוקטובר נגעו בביטחון, במודיעין, במדיניות, במשילות, בהיערכות, בקבלת החלטות ובאמון הציבור, החובה לחקור במהירות, לעומק ובאופן בלתי תלוי הייתה צריכה להיות כמעט מובנת מאליה.
אלא שבמקום להתמודד עם עצם הצורך בחקירה, חלק ממובילי המערכת הפוליטית בחרו ובוחרים לנהל מערכה נגד הגוף שאמור להקים אותה - בית המשפט העליון. שוב ושוב מושמעות אמירות כלליות ובלתי מבוססות שלפיהן "חצי מהעם לא מאמין בבית המשפט העליון", כאילו מדובר באמת מוכחת ומדודה. בפועל, לא הוצגה בדיקה ציבורית מקיפה, לא נערך משאל עם, ולא נעשה ניסיון אמיתי לבחון לעומק את עמדות הציבור, מורכבותן וההבדלים ביניהן. במקום נתונים ומידע מבוסס מפריחים סיסמאות. במקום בירור ציבורי רציני - מהנדסים תודעה. וככל שמתקרבים למועד הבחירות, כך הקולות מתגברים.
גם אם אכן קיימת שחיקה באמון של חלקים בציבור, הרי שדווקא בשל כך מצופה ממנהיגות אחראית לפעול במהירות להקמת מנגנון חקירה חליפי מקצועי, עצמאי ובעל אמון ציבורי רחב ככל האפשר. אלא שגם זה לא קרה. דיברו על "ועדה פריטטית", פעלו בתהליך חקיקה, רמזו לחלופות, אך בפועל לא הוקמה שום מסגרת אמיתית. האמת הכואבת הינה, שלא באמת מחפשים פתרון מוסכם אלא בעיקר מחפשים וגם מוצאים - זמן.
והזמן הזה יקר בממדים רבים. אנשים עוזבים תפקידים, זיכרונות מיטשטשים, אמיתות משתנות, האירועים "מהונדסים", מסמכים נעלמים ולעיתים גם מושמדים. ככל שחולפים החודשים, היכולת להגיע לחקר האמת נשחקת. במקביל, מי שנשאו באחריות ממשיכים להחזיק בתפקידים רבי-השפעה, בעוד שהמערכת כולה נשארת ללא תהליך מסודר, מחייב ובלתי תלוי של הפקת לקחים ותיקון.
מדינה שלא חוקרת לעומק גם לא באמת מתקנת לעומק.
ואם מחפשים נחמה על מנת להאחז בה, נחמה חלקית בלבד ניתן למצוא בכך שלפחות חלק מגורמי הביטחון ביצעו תחקירים פנימיים והחלו בתהליכי הפקת לקחים. זה חשוב. ארגון מקצועי חייב לדעת לבדוק את עצמו, ללמוד ולהשתפר, בוודאי לאחר אסון בסדר גודל כזה. אבל אסור להתבלבל - זה רחוק מלהספיק.
אך ברור הוא, שהאירוע לא היה רק כשל מבצעי או מודיעיני. הוא היה גם כשל מדיני, ממשלתי, תפיסתי ומשילותי. לכן, האחריות אינה יכולה להיעצר בדרגי השטח או במערכות הביטחון בלבד. השאלות הקשות חייבות להגיע גם אל הממשלה, אל הקבינט, אל מקבלי ההחלטות ואל ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
וסליחה, אולי כן התרחש תהליך. אבל מסוג אחר. לא תהליך של חקירה, אלא של הנדסת תודעה. לא תהליך של בירור אמת, אלא של עיצוב נרטיב. במקום אחריות, שיסוי. במקום ממלכתיות, פילוג. במקום להתמודד עם שאלות של כשל ואחריות, נעשה מאמץ מתמשך לערער את אמון הציבור במוסדות שאמורים לבדוק את האמת. במקביל, מנסים להאדיר הצלחות, להציף הישגים, לטשטש אחריות, לגמד כשלים, להשכיח את המחדל ולהאשים אחרים.
ככל שחולף הזמן, מתחדדת התחושה שהמאבק האמיתי איננו רק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית אלא על הזיכרון הלאומי עצמו. על השאלה כיצד יסופר ה-7 באוקטובר לדורות הבאים: האם כאסון שהמדינה העזה לחקור לעומק כדי להשתקם ממנו, "מחדל טקטי", או כאירוע שטויח, פוצל פוליטית והוסבר מחדש עד שאיבד את משמעותו המקורית.
כולי תקוה, שזה גם יום, שבו הציבור יבוא חשבון, חד וברור, עם הנושאים באחריות לטבח ה-7 באוקטובר. בתקוה שזה יפתח שחר של יום ועתיד חדש שיבטיח כאן את קיומנו.
התרעות פיקוד העורף