אלא שבמקביל, בתיקים אחרים בעלי אופי פוליטי מובהק, אנו רואים הרכבים שונים לחלוטין. בעתירה בעניין המינוי לעיתון "הארץ" יושבים ברק-ארז, רות רונן, וחאלד כבוב. בעתירה נגד מינוי מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו שוב נקבע הרכב שבו ברק־ארז ורות רונן מהוות רוב מובנה. מי שמביט מהצד מתקשה להשתחרר מן התחושה שהתוצאה בתיקים רבים מושפעת לא רק מטיב הטענות המשפטיות אלא גם מזהות השופטים שנבחרו לדון בהם.
עד לפני שנה נהג השופט עמית לקבוע בתיקים עקרוניים הרכבי סניוריטי קבועים כמעט – הוא עצמו, נעם סולברג ודפנה ברק-ארז. בתקשורת אף דווח כי סולברג הבהיר לעמית שאינו מוכן עוד לשמש עלה תאנה בהרכב שבו התוצאה ידועה מראש. בהמשך פורסמו דיווחים על עימות חריף בין השופט דוד מינץ לבין עמית סביב שיבוצים ביומן בית המשפט, לאחר שמינץ סבר כי נעשו מהלכים שנועדו להשפיע על ההרכב שידון בדיון הנוסף בעניין נציבות שירות המדינה.
בית המשפט העליון מחולק כיום, לפחות באופן גס, לשתי קבוצות. האחת, ההיפר-אקטיביסטית, כוללת את עמית, ברק-ארז, רות רונן וחאלד כבוב, ואליהם מצטרף בדרך כלל גם עופר גרוסקופף. מנגד ניצבים נעם סולברג, דוד מינץ, גילה כנפי-שטייניץ, יעל וילנר, ואלכס שטיין, בגוונים שונים של גישה מרוסנת יותר. כאשר המפה הפנימית כה ברורה, שאלת ההרכב הופכת לעיתים לחשובה כמעט כמו השאלה המשפטית עצמה.
במשך שנים נהנה נשיא בית המשפט העליון מסמכות כמעט בלתי מוגבלת לקבוע את ההרכבים. מבחינה פורמלית מדובר בסמכות מינהלית. מבחינה מעשית, זוהי אחת הסמכויות המשפיעות ביותר במערכת. הרי בתיקים רבים אין חשיבות רק לשאלה מהו הדין, אלא גם לשאלה מי הם השופטים שיפרשו אותו. ככל שבית המשפט מעורב יותר במינויים, במדיניות ממשלתית, בסמכויות שרים ואף בתיקוני חוקי יסוד, כך גדלה חשיבותו של מנגנון קביעת ההרכבים.
לא במקרה פרסם פרופ' יונתן גבעתי מהאוניברסיטה העברית שורת מחקרים המצביעים על מניפולציות מצד נשיאי בית המשפט העליון בקביעת הרכבים. גבעתי, שהתמחה בבית המשפט העליון ומכיר היטב את אופן פעולתו, הצביע על כך שהשימוש בסמכות זו אינו ניטרלי כפי שנהוג להציגו. גם הודעתה של הנהלת בתי המשפט ערב הדיון, שלפיה היא מגבשת נוהל מסודר לקביעת הרכבים, מלמדת כי אפילו בתוך המערכת קיימת הבנה שהמצב הנוכחי מתקשה לעמוד במבחן השקיפות והאמון הציבורי.
המבט ההשוואתי מחזק עוד יותר את הצורך בשינוי. בתי משפט חוקתיים רבים בעולם יושבים בהרכב מלא, ולכן החשש ממניפולציות בהרכבים איננו קיים שם. בית המשפט העליון של ארצות הברית יושב אף הוא בהרכב מלא, ואילו בבתי המשפט הפדרליים נהוגה הגרלה לקביעת הרכבים.
לכן, אם הכנסת מבקשת לחולל שינוי אמיתי במבנה הכוח בישראל ובמערכת היחסים שבין הרשויות, ייתכן שהדרך אינה עוברת ברפורמות גרנדיוזיות אלא בצעד פשוט בהרבה: קביעת חובה של הגרלה אקראית בהרכבי בית המשפט העליון, לפחות בתיקים בעלי משמעות ציבורית ופוליטית מובהקת.
וכך, גם אם אנחנו מודעים לכך שהשופטים הם מה שהצרפתים כינו בלעג "פוליטיקאים בגלימות", לפחות בדרך של הגרלה ניתן יהיה להבטיח שמחנה פוליטי אחד לא תמיד יהיה בצד של המפסידים. והרי יצחק עמית הוא מומחה בהזזת השער כך שהקבוצה הפוליטית שלו כמעט תמיד תנצח.
הגרלה לא תשנה את השקפותיהם של השופטים, אך היא תבטיח דבר אחד חיוני: שהציבור יוכל להאמין כי זהות השופטים בתיק נקבעת על פי כללים שוויוניים ושקופים, ולא על פי שיקול דעתו של מי שעומד בראש המערכת.
התרעות פיקוד העורף