ימים כואבים. ימים שחותכים את הלב לקרעים. ההודעות על החיילים והחיילות שנופלים או נפצעים בלבנון הן דבר שקשה לעמוד בו. זה מעלה בי מחשבה שניסחתי כבר לפני הרבה שנים: אנחנו, בני העם הנרדף, עומדים תמיד רגע אחד לפני השמדה. זו השמדה שתגיע אם יהיה מולנו נשק שלא נוכל להתמודד איתו. אנחנו תמיד במרחק נשק אחד מהשמדה.
לכן לא מספיק לי הסכם שלום עם העמים שסביבנו. אני רוצה שהם יאהבו אותנו. עד כמה ששיחות שלום שאנחנו מדברים בהן עם פלסטינים מתונים יהיו יפות ומתוקות, עד כמה שהאנשים שממול, שמוגדרים שוחרי שלום, הם קבוצה שאפשר לדבר איתה, כל זה לא יעזור ברגע שיהיה לאויבים שלנו נשק שלא נוכל להתגונן מפניו.
אני זוכר שיחות כאלה עם פלסטינים שבהן השתתפתי. לא הם ולא הישראלים הבינו על מה אני מדבר. במקרה אחד שאני זוכר מצוין, מי שתרגם אותי התבלבל לגמרי. כיוון שבבורותי הגדולה אני לא יודע ערבית, אגב, כמו שאר הישראלים שהיו באותו מפגש ברמאללה, מישהו מהפלסטינים תרגם לערבית. בשלבים שבהם פיתחתי את התיאוריה שלפיה אנחנו עומדים תמיד נשק אחד לפני השמדה, והתחלתי לתאר סוג דמיוני של נשק כזה, המתרגם עצר, התבלבל, ושאל אם הוא צריך להמשיך לתרגם. לכן הפסקתי לדבר את השטויות שלי, וכולם שבו לנוסח הרגיל ואמרו ששלום יגיע בהסדר מדיני.
הלוואי. הסכם מדיני לא יהיה שווה אם נשק שיוכל להשמיד אותנו יהיה בידי הכוחות השונאים אותנו. זו הסיבה לכך שעד שאנושיות ואהבה יהיו הבסיס ליחסים בינינו ובין השכנים שלנו אנחנו חייבים להיות עם נשק שעולה על הנשק שרוצה להשמיד אותנו.
האם רחפנים על סיב הם הנשק הזה? האם זהו הנשק שאני פוחד ממנו וצופה את הסכנות הגלומות בו? התשובה היא לא. הרחפנים הרצחניים האלה אינם הנשק הזה. אנחנו נצליח להתגבר עליהם – בהתגוננות יעילה מפניהם או בגביית מחירים גבוהים כל כך ממי שמשתמש בהם, עד שהוא לא יעז להשתמש בהם עוד. אני בטוח שיושבים עכשיו הרבה מאוד אנשים טובים ממני, מוכשרים ממני, אמיצים ממני, בעלי יכולות גבוהות משלי ועם מספר שעות שינה נמוך משלי – ומחפשים פתרון הגנתי לנשק הרחפנים הקטלני.
אלה ימים קשים. עלינו להיות חזקים מאוד כדי לעבור אותם. מה שאנחנו עוברים הוא כמובן כלום לעומת מה שעוברים בני המשפחה, בני ובנות הזוג והחברים של החיילים והחיילות האלה, שנפגעים ואף נהרגים במהלך הניסיון לשחרר את לבנון ואותנו מחיזבאללה.
אנחנו בעצם נכנסים לשטח שכבר היה בשליטתנו, גם בעזרת לוחמים ערבים שלחמו איתנו כתף אל כתף. נזכור את הלוחמים הלבנונים, רובם נוצרים, שהיו בכפרי דרום לבנון ונתנו המון מעצמם כדי שהשטח יהיה נקי מגורמים שרוצים להשמיד את ישראל. הפקרנו אותם. זה מחדל שצריך לכאוב לנו כל יום, ולו בגלל הפגם המוסרי והפגיעה בזכויות אדם שבמעשה הזה. לכן אנחנו צריכים לשוב לתוך השטחים האלה, במחירים הנוראים האלה.
אני בטוח, כמו שכל אחד מהישראלים בטוח, שנתגבר גם על הרחפנים. התרגלנו לפתרונות מהירים לכל בעיה ולכל נשק חדש. פתרונות קסם כאלה, פתרונות משחקי מחשב, שנעשו המובן מאליו. אני חושש שכרגע אנחנו נמצאים במצב שבו הפתרונות המהירים האלה ייקחו קצת יותר זמן.
עד אז, צריכים להחזיק מעמד, וצריכים להצדיע לכל הלוחמים כי הם אלה שמחזיקים מעמד. חייבים לתת להם יותר על שירותם, במיוחד בשירות המילואים. אני שומע על הנחות בדיור, הנחות במגרשים. מה הנחות? בחינם צריך לתת את הבתים. ואל תגידו לי שאי אפשר, כי אפשר. מחיר מגרש הוא כמעט רק מיסים. אנחנו תלויים בלוחמים האלה, שמקריבים, שנופלים. שמתמודדים באומץ מול רחפנים טיפשיים שמתבררים כנשק החכם ביותר.
התרעות פיקוד העורף