אולם, חשוב לבחון את המונח הטעון בכלים מדיניים-אסטרטגיים, בלי לבטל לחלוטין את המרכיב האמוציונלי שבו. איום קיומי הוא כזה שיכול לערער עד היסוד את בסיס קיומה של ישראל כמדינה ריבונית, המסוגלת להגן על עצמה. מחיר גבוה בנפש וברכוש, כואב ככל שהוא, איננו מהווה בהכרח סכנה קיומית.
מלחמת יום הכיפורים, עת שני צבאות של מדינות בעלות עוצמה הפתיעו את ישראל, יכולה להתקרב להגדרה של איום קיומי. אבל התברר שיעדי המלחמה מבחינת אותן מדינות היו מוגבלים, לנוכח הערכתן שלא יוכלו להביס צבאית את ישראל. ישראל הצליחה לייצר "קיר ברזל" צבאי-חברתי-כלכלי שמרתיע את אויביה בגלל חוסר יכולתם להביסה מבחינה צבאית ואף כלכלית. על כן, חלקם פנו לדרך המדינית.
האם הצלחה איראנית להגיע ליכולת גרעינית צבאית לא תהווה איום קיומי על ישראל? התשובה שלילית. היא תהווה איום חמור ביותר, רציני מאוד, שיחייב את ישראל למנוע מאיראן הגעה ליכולת כזו, אולם לא יהיה זה בהכרח איום קיומי. קיים רציונל מדיני לשימוש במונח הקיומי בהקשר האיראני. תכליתו להבהיר לקהילה הבינלאומית כי מבחינתה ישראל מדובר באיום חמור ביותר ולכן על מדינות העולם למנוע מאיראן יכולת גרעינית.
מדיניות זו נחלה הצלחה לא מבוטלת. הקהילה הבינלאומית, בהנהגה אמריקאית, הצליחה למנוע מאיראן להגיע ליעדה הגרעיני, אם בסנקציות או במהלכים כוחניים, וכמובן הסכם הגרעין. אף אם דעתה של ממשלת ישראל אינה נוחה מההסכם, בפועל איראן לא הגיעה ליכולת גרעינית צבאית. עם זאת, המלחמה הנוכחית לא הסתיימה. לאחר המהלומות הצבאיות חסרות התקדים על איראן, וחיסול ההנהגה האיראנית, התמונה כנראה אינה שונה.
השימוש המוגזם והלא אחראי באיום הקיומי מובן לנוכח ההיסטוריה היהודית והתחושה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". מאז שקמה המדינה, המלחמות והעימותים צרבו בתודעה הישראלית את תחושת האיומים החמורים. אולם השימוש האינפלציוני באיום הקיומי פוגע ביכולת התמרון המדינית-אסטרטגית של ישראל.
הוא איננו מאפשר לה לבחון ברצינות פתרונות חלופיים ראויים לאיומים. הנזק לחברה הישראלית, החיה לאורך שנים תחת עננה של איום קיומי, חמור ביותר. מדובר בתהליך הרסני, שתוצאותיו אינן ניכרות ביומיום אך סדקיו מעמיקים.
התרעות פיקוד העורף