במופע שלו בכנסת בוועדת החוץ והביטחון, שלו מינף את עצמו וקיבל הכרה על ידי הופעה צעקנית ודמגוגית, כשהתפרץ באמצע דיון על ההשתמטות והטיח בחברי הכנסת "חיילים נשרפים בטנק ואתם מדברים פוליטיקה". כאילו אינו יודע שזו הדרך היחידה לשנות את חלוקת המשאבים במדינה.
הוא לא חווה שום מסגרת, פרט לזו הצבאית. הוא לא פוטר, לא פיטר, לא ניהל, לא הקים, לא הצליח בענק, לא נכשל ויצא מצולק. הוא לא התחספס ברחוב הישראלי, אפילו מצוקת המילואימניקים האמיתית אינה שלו. הוא לא לוחם שיוצא למאות ימים ומשאיר מאחור עסק, אישה וילדים, כי אין לו כאלה. זעקתו צודקת, אבל אינה עמוקה ומרובדת. הוא חסר תוכן וחסר עקביות. למשל, עכשיו הוא אינו תומך במתווה הגיוס שהוא עצמו הציע אשתקד, שלפיו, 3% מכל מחזור לא ישרת אלא ילמד. "הזמנים השתנו", הסביר.
בנט, לפיד, שלו ושות' לא מציעים דרך חדשה, סיפור מסעיר או אידיאולוגיה שונה, אלא חברת ניהול טובה יותר למדינה. זה אולי טוב, אבל כנראה שזה לא מספיק.
התרעות פיקוד העורף