30 שנה. המון זמן. כבר אמרתי שיש ישראלים ששונאים את ביבי עד כדי כך שהם חושבים לעצמם: ביבי ראש הממשלה כל כך הרבה שנים! הגיע הזמן להחליף אותו במישהו גרוע. מדוע יש כל כך הרבה שנאה לנתניהו? זוהי החידה שניצבת במלוא האימה והאבסורד כאשר מביטים אחורה. הישראלים מנצלים את היכולות, הכישרונות והחריצות של ביבי וכולם נהנים מהפירות, מדוע השנאה הזו כלפיו?
כבר כשנתניהו נבחר ליו"ר הליכוד אני זוכר מחשבה שעברה לי בראש: מה יהיה להם נגדו עכשיו? זה היה אחרי אווירת השנאה למנחם בגין, גם במידה מסוימת ליצחק שמיר. השאלה שעלתה בי אז, ואני זוכר זאת היטב עד היום, הייתה: "נו, ומה יהיה להם עכשיו נגד מנהיג הליכוד?". חשבתי בתמימות שנוכח אדם כמו בנימין נתניהו, שהוא בעצם בדמותם ובצלמם של שונאי הליכוד ובמובנים רבים אפילו הגרסה המזוקקת והטובה ביותר שלהם, השנאה השבטית תאבד את כוחה ותיעלם.
נתניהו היה הישראלי האידיאלי. קצין בסיירת מטכ"ל, תואר מהאוניברסיטה הנחשבת ביותר בארצות הברית, MIT, בניגוד לבגין ושמיר שהיה בהם משהו מיושן, הופיע פתאום בזירה הרענן שברעננים, הישראלי שבישראלים. איש גם לא שכח את אחיו הגיבור, יוני ז״ל. אח אחר, עידו, גם הוא היה בסיירת מטכ"ל, רופא, אינטלקטואל.
ידעתי בחוש שאין לי מה לדאוג. כוח השנאה כה חזק ועוצמתי בחברה הישראלית, שהוא למעשה שולט בה. השנאה היא המושל העיקרי. היא כבר תמצא עילות. השורות של שימבורסקה, שבהן היא אומרת שהשנאה איננה צריכה סיבות, "בעצמה מולידה את הסיבות / המעוררות אותה לחיים״, הבהירו לי כמה דברים. המילים האלה ביטאו טוב את שנאת הישראלים מהמחנות השליטים הוותיקים לנתניהו. המחנה הזה, הקרוי מחנה הפועלים, היה תמיד נטול פועלים, הפועלים המעצבנים הצביעו ליכוד.
השנאה מצאה את דרכה והגיעה. סתם דאגתי. אני יודע שחלק מן הקוראים אומרים בוודאי ששונאים אותו בגלל 7 באוקטובר. מותר לבקר את נתניהו, יש על מה, במיוחד על 7 באוקטובר, אבל במקרה שלפנינו לא מדובר על ביקורת, מדובר על שנאה. לא שונאים כלל את מי שהיה רמטכ"ל ב־7 באוקטובר, או את ראש השב"כ אז, או את מי שהיו ראשי ממשלה (בנט, לפיד) רק שנה־שנתיים לפני כן ולא יצאו לתקוף את חמאס, שתכנן כבר אז את הטבח. לא שונאים אותם.
את כל הקשורים למחדל מבקרים, אם בכלל, בעדינות ראויה. את השנאה שומרים לנתניהו, שנאו אותו לפני 7 באוקטובר וניצלו את 7 באוקטובר כדי להגביר את השנאה כלפיו. רק כלפיו. הלוואי שהייתי יכול לסקור את 30 השנים שבהן נתניהו בשלטון ולסכם שעד 7 באוקטובר לא הייתה שנאה. אלא שהייתה ובאותה עוצמה.
אני זוכר שאפילו באחד משיאי ההצלחה שהוא הביא למדינת ישראל, כאשר הוא נאם את נאומו הראשון בפני שני בתי הנבחרים האמריקאיים, כאשר חברי הסנאט וחברי בית הנבחרים קמו והריעו לו כל כך הרבה פעמים עד שהתחלתי לחשוש שיהיו להם כאבי ברכיים ושברים בכפות הידיים, גם אז היו ישראלים שזה הכאיב להם והרגיז אותם וחִרפן אותם. הם שנאו וסבלו. אמרתי להם: מה רע לכם שמוחאים לו כפיים? לא לו בלבד הם מריעים, הם מריעים לכם, הם מריעים למדינה שלנו. לא עזר לי. השנאה הזו באה מן הבטן, ואת הבטן קשה להרגיע בדברי היגיון.
השנאה הזו הרסנית למדינה. בגלל ה"רק לא ביבי" יש כוח אדיר למפלגות החרדיות ולמפלגות הערביות. כל ציוני צריך להבין: המפלגות האלה מנהיגות אותנו, רק כי אנחנו רבים בינינו. בגלל ה"רק לא ביבי" אין לנו מה שהיה צריך להיות: ממשלה ממפלגת העבודה לשעבר ועד הציונות הדתית, כל הכוחות הציוניים יחד. זה מה שהגיוני, זה מה שיזניק אותנו עוד קדימה.
כבר בשנה הראשונה לשלטון נתניהו ביקרתי אותו לא מעט. לא אהבתי את הוויתורים שלו בנושא חברון (הסכם חברון נחתם בנובמבר 1997 בין נתניהו לערפאת בנוגע לחלוקת השליטה בחברון. 80% לפלסטינים, 20% ליהודים).
תקפתי הרבה בכתב במשך 30 השנים האלה את המצב החולני שבו ממשלות נתניהו וממשלות אחרות מממנות את הרוצחים אותנו, אבל ביקרתי בלי שנאת מוות לנתניהו. מעט נתונים פשוטים על מצב המדינה אחרי 30 שנות שלטון נתניהו: לפני הכל - אנחנו מעל עשרה מיליון. בשנת 1996 היינו כ־5.7 מיליון. גידול כזה מעיד על משהו טוב.
התמ"ג היה 115 מיליארד דולר וזינק למעל 700 מיליארד דולר. במונחי רמת חיים: עלה מ־19,590 דולר לנפש בתחילת כהונת נתניהו ל־69,800 דולר, כמעט 70,000 דולר לנפש כיום. הרבה דברים השתפרו. היו גם כישלונות. יוקר המחיה כיום ומחירי הדיור הם פשע ציוני. גם המצב שבו אמון הציבור במערכת המשפט נמוך כיום בצורה כה מסוכנת הוא מן הדברים שממשלת נתניהו מנסה לשפר ולא מצליחה. המערכת המשפטית וכל ארגוני "רק לא ביבי" לא מבינים זאת ולא מסייעים לתקן את המצב הזה.
הכישלונות העיקריים לישראלים ב־30 השנים האלה הם ההתנתקות וגירושם האכזרי של היהודים מרצועת עזה וגם הנסיגה מלבנון והפקרת צד"ל, שניהם קרו כאשר נתניהו לא היה ראש ממשלה, וכמובן 7 באוקטובר, בעת שנתניהו ראש ממשלה. אני זוכר גם את המאבקים של נתניהו מן הרגע הראשון להפוך את המשק הישראלי מכלכלה סוציאליסטית לכלכלה מודרנית. הוא הצליח. לכן גם ההייטק יכול לפרוח. התגובה: שנאה.
התיאור של ג'ורג' אורוול בספרו היהלומי "1984" את התגובות כאשר על המסך מופיע פרצופו של גולדשטיין מתאים לתיאור צפייה של שונאי נתניהו בעת הקרנת פניו במסך. כך כתוב בספר: "השנאה התחילה. כרגיל הוקרנו על המסך פניו של עמנואל גולדשטיין, אויב העם. לחישות בקעו מקרב הקהל. האשה הגוצה בהירת השיער פלטה צווחת פחד וגועל", ובהמשך: "לא יצאו שלושים שניות וקריאות זעם שאין עליו שליטה התחילו פורצות מפיותיהם של מחצית הנאספים... בדקה השניה גברה השנאה עד כדי רוח תזזית. הנאספים התחילו מקפצים על מקומם וצווחים בגרון", ועוד. תקראו שוב את הספר. גאוני.
אני מנסה להיזכר בפעמים הראשונות שבהן ראיתי את נתניהו. ואומר מיד: אנשים חושבים שאני בקשר עם ביבי, שאני מדבר עם ביבי. זה לא נכון. אין לי קשר אישי או אחר עם נתניהו. אם היו פגישות, הן היו ספורות וקשורות לעבודתי העיתונאית או התרבותית.
הפעם הראשונה שבה פגשתי את נתניהו הייתה בחדרי במעריב. הספר "מכתבי יוני" עמד אז להתפרסם, ומשה ז"ק, עורך המוסף, החליט לפרסם קטעים ממנו. בנימין נתניהו, האח הצעיר, הגיע אז בעצמו למערכת ונכנס לחדר שבו טיפלתי בחלק שלי בבניית הפרסום הזה. אני זוכר אדם צעיר, מקרין חיוכים. לא הרבה יותר. הוא היה אז רק אח שמביא לפרסום את המכתבים שיוני והוא כתבו זה לזה. איש לא חשב אז שבנימין נתניהו יצטרף לליכוד ויהיה ראש ממשלה.
הפעם הבאה שבה פגשתי אותו הייתה בניו יורק. נשלחתי למסע הרצאות בארצות הברית. הוא היה שגריר ישראל באו״ם. ביקשתי ונפגשנו בלשכתו. אני לא זוכר הרבה מהפגישה הזו, התרשמתי בעיקר מהספלים עם סמל מדינת ישראל שבהם הוגש לי הקפה, אבל אני זוכר את הטון שלו, שבו צצה מולי עצמאות מחשבתית מול המערכות הקפואות של משרד החוץ והשלטונות בירושלים.
הוא לא היה עדיין ראש ממשלה. הוא נבחר כידוע, בשנת 1996. העיתונות והתקשורת היו מיד בהלם, וההתקפות, ובעיקר הניכור, החלו. הניכור היה הטון העיקר. מישהו שהיה קודם "משלנו" הפך ל"נישט פון אונזרע" ("לא משלנו"). בערך שנה אחרי שהוא היה בתפקיד החלטתי לבקש יום אחד לצידו. מהבוקר עד שיעיפו אותי. אישרו. פרסמתי כאן כתבה על כך.
15 חודשים אחרי תחילת כהונת נתניהו הוא כבר היה שנוא מספיק כדי שמערכת "מעריב" תקדיש במוסף ראש השנה שני עמודים לשני מאמרים גדולים תחת כותרת־העל "גם בתום 15 חודשי כהונה, דיוקנו של בנימין נתניהו אינו ברור". אחד המאמרים היה של אורי אבנרי, השני היה של עבדכם הקטן באלפי ישראל. מאמר אחר באותו מוסף ראש השנה מאפיין את הכתיבה העיתונאית התקנית מאז ועד עתה: "היה רע, והמומחים מבטיחים שהרע רק התחיל". רק שלישראלים אין טיפת התחשבות. הם תמיד מקלקלים למומחים את התחזיות. הם תמיד מקלקלים לעיתונאים את הכתבות.
מאשימים את נתניהו שהוא גורם לקרע בעם. אני שואל: "איך? בגלל שאתה שונא אותו? תתגבר על עצמך, תפסיק לשנוא אותו ולא יהיה פילוג". לא עוזר לי. אוהבים לשנוא. רוצים פילוג בעם. מדברים על מדינת יהודה ומדינת ישראל. מהצד הימני אין תאווה כזו לפילוג. אין "רק לא". המחלוקות כולן הן מדומות. השנאה היא העיקר.
בשנת 1996 בנימין נתניהו הצליח להתגבר על כל הלחשים והקמעות של התקשורת נגדו וניצח בבחירות. כבר אז הפכה אשת ראש הממשלה לנושא במערכות השיסוי. חודש אחרי שהושבע נתניהו בפעם הראשונה לתפקיד ראש הממשלה, הואשמה רעייתו שרה בכך שפיטרה את המטפלת של ילדיה משום ששרפה מרק. המטפלת קיבלה מעמד של פרשן בכיר. לא רק בארצנו, אלא בעולם כולו הופיעה ידיעה על המרק שנשרף. אז, לפני 30 שנה, שאלתי את עצמי אם זו תופעה שצצה לרגע, או שמכאן ואילך כל אשת ראש ממשלה, ואגב, למה לא, גם אשת שר אוצר, רמטכ"ל, שופט עליון, שר, צריכה לדאוג שמא יחטטו בזבל שלה וישדרו בחדשות הערב בחדווה סדיסטית הוכחה שהיא צובעת את השיער או לוקחת הורמונים.
גם תופעת השנאה לשרה היא בת 30 שנה. לא אנושי ולא ג'נטלמני להתקיף ככה אישה. לא עושים דברים כאלה. אתמקד לדוגמה במצור של ההמון שטוף השנאה על המספרה שבה היא הסתפרה. אני לא אוהב לתקוף מנהיגים בשמם, אבל אני לא חושב שניתן לשכוח את תמונת הפרצוף הנלהב מרוב רוע של יאיר גולן, מחייך חיוך צוהל מרושע בעת המצור האלים על אישה מפוחדת מאחרי חלון זכוכית במספרה. מזל שזה נגמר בלי דם. זה היה קרוב לאיבוד שליטה עצמית של השונאים הצורחים בשנאה על אישה.
יש בעיה בדמוקרטיה ובכל שיטת שלטון: המנהיגים הם בשר ודם כמו כל אדם אחר. אין אדם בשר ודם שאין לו חולשות, אין לו יצרים, אין לו תכונות אנושיות. עד היום שבו בינה מלאכותית תהיה המנהיג שלנו, וזה יהיה כנראה מחריד עוד יותר, זהו המצב. גם לנתניהו יש כנראה תכונות של בן אנוש, לכן יש אפשרות וצורך לבקר אותו, ואכן מבקרים אותו. אך יש הבדל בין ביקורת לבין שנאה. ביקרנו את כל המנהיגים שלנו בצדק, אבל לא עד כדי ש"אני שונא אותו" הוא משפט טבעי בשיחה, משפטים נוספים שנשמעים טבעיים בשיח נעים: "כשאני רואה אותו על המסך אני נתקפת בחילה". הדבר המעניין לגבי הביקורת כלפי נתניהו הוא שאפילו ההישגים שלו למען מדינת ישראל מעצבנים. לדוגמה הקורונה.
ברגע שהוא השיג ראשון בעולם את זריקות החיסון לקורונה וישראל הפכה להיות המדינה המחוסנת היחידה והראשונה בעולם, במקום להעריך זאת, שונאי נתניהו תקפו: "שטויות", "קשקוש", "הוא סתם שילם הרבה כסף". דבר דומה היה בהסכמי אברהם. אחרי שנעשה הסכם עם איחוד האמירויות ועם בחריין, התקשורת השונאת ביטאה את מה שנאמר בחוגי שונאי נתניהו: "מי צריך את זה?" "הם לא אויבים שלנו". מיד שנאה. מדוע נתניהו מסכים שעם ישראל ינצל אותו וישנא אותו בתמורה, זו כבר שאלה אחרת.
אחת הדוגמאות לשנאה הבלתי נשלטת הייתה כאשר שודרו לכל העולם נאומי סטיב וויטקוף, איוונקה טראמפ וג'ארד קושנר בכיכר החטופים, בעקבות החתימה על ההסכם להחזרת כל החטופים וכל גופות החטופים החללים. הם נאמו מול הקהל הגדול, ואז וויטקוף אמר את המובן מאליו: "תודה לבנימין נתניהו". באותו רגע פרצו היישר לפרצוף הנדהם והנבוך שלו צעקות שנאה.
30 שנות שנאה זה קצת יותר מדי, גם לנפש של השונא. כל אחד מאנשי המחנה השונא חייב ללחום בעצמו ולהפסיק עם השנאה הזו ועם "רק לא ביבי". הגיע הזמן לצאת מההתמכרות לשנאה, זו התמכרות רעה כמו כל התמכרות ואולי יותר.
התרעות פיקוד העורף