בשבועות כתיקונם אני יודעת על מה אכתוב את הטור שלי, מספיקה מימיקה אחת שמישהו מעניין יעשה לכיווני, כדי שאדע שעליו ועל הסיטואציה העומדת לפניי אכתוב, בין שהיא אמיתה ובין שהיא בדיה. אבל כל מה שקרה בשבוע האחרון וכל מנעד הרגשות שנתנו בי אותותיהם התכנסו לכדי “תחקיר", אם אפשר לקרוא לדבר הזה תחקיר בכלל, שהאפיל על כל שאר הדברים.
אני בחרתי לצפות בריאיון רק כדי לשמוע את הגרסאות במלואן. אם קודם לכן הכרתי את שמו של האיש ופחות או יותר מה קרה שם על פי גרסת המתלוננת, הרי שהפעם גם ראיתי את שפת הגוף שלו, את הדברים שאמר, “כבר קיבלתי כמה ‘לא' בחיים שלי", את חצי החיוך רגע אחרי שגינה את עורכי הדין הקודמים שלו על ששלחו מישהו להתחזות ולהוציא במרמה חומרים משי־לי, ואת ההקטנה המכוונת שלו למקצועות ולסטטוס של הוריו.
האיש הזה נראה לי כמו מכונה משומנת היטב, שתודרכה מה להגיד, איך להישבר, בפני מי להתנצל ומתי להישיר מבט קורבני אל עבר המראיין. נתתי צ'אנס, כזו אני, לטוב ולרע.
אני מכירה את זה, את הלא נעים הזה, הגזלייטינג, לחפש בעצמך את השגיאות והרעות שאחרים יורקים עלייך. שנים הכרתי את זה, עד שעמדתי איתנה מול כל הבני... (מותר לקלל פה? כי נתן זהבי מקלל בטור ולא אומרים לו כלום). פעם, איש אחד שאהבתי, קרא לי “חולת נפש, את חתיכת קנאית". מתישהו מצאתי את הכוחות להיפרד ממנו, חשבתי שלא מגיעה לו מישהי קנאית כמוני, אולי באמת אני לא טובה בקשר, חולת נפש וחשדנית. למותר לציין שלפניו לא קינאתי לאף אחד, נשים אחרות לא הטילו עליי אימה, והביטחון שלי היה מוגזם יתר על המידה, אבל בו, משהו גירה את הקנאה שלי. אחר כך, כששחררתי אותו, בכיתי המון. “איך הרסתי לנו את הקשר", פחדתי להיכנס לקשרים אחרים, “איך אוכל להפיל את החולניות הזו על עוד גבר?". ומה קרה בינתיים? האיש שהוצאתי לחופשי התאהב באחת, שתפסה אותו בוגד, ואז בעוד אחת, שתפסה אותו שוב בוגד, ובעוד אחת ובעוד אחת, ואני החלמתי. עם המון צלקות בנפש, אבל אף אחד לא יצבע לי את העולם איך שהוא רוצה. רק אני לעצמי.
גם כאלו ראיתי לאחר פרסום הכתבה. תראו, אם היה מדובר על תלונות שווא של נשים שמשתמשות בנשיותן כדי להפיל תיק על איזו אהבה נכזבת, או להכניס את הגרוש לכלא על לא עוול בכפו, הייתי יכולה להבין את התגובות. אבל כשמדובר במקרה רגיש כמו זה, שבו שתי נשים שלא מכירות זו את זו, שלא רקמו מזימה כדי להפיל איש מהעבר של שתיהן ושמספרות על אותה הגברת בשינוי אדרת, מה יש לצאת נגדן? מה דחוף לכן להשפיל אותן במרחב האינטרנטי כדי לקבל כמה לייקים מסכנים?
מה דחוף לכן לצטט מילים שאמרו על מלבוש, דם, שכרות ובגדים קרועים ולצחוק על זה? אחת מהן היא אמא, אישה ששכלה את בעלה, פוסט־טראומתית, והשנייה אבודה, לא מסוגלת להשלים משפט על המקרה מבלי להיחנק מבכי ולהשפיל מבט. אתן בושה למין הנשי, חסמתי את כולכן כדי שלא אצפה שוב בעליבות הזו.
ולא, סליחה כמו “אם מישהי חושבת שפגעתי בה, אני מתנצל". אני נזהרת שלא לפתוח חזיתות, אבל כמה אפשר ללכת בין הטיפות? קחו לדוגמה, להבדיל כמובן, את היוצר ארז דריגס. במקרה שלו פורסמו עדויות על הודעות מיניות בלתי הולמות לנשים, וכשהכל עלה לכותרות, כבר ביקש מהן סליחה, מאחורי הקלעים וגם מול המצלמות, ולא חיכה לשמוע את דעת הקהל, אלא עשה זאת עוד לפני כן. הוא טען כי הוא מתמודד עם התמכרות למין והלך לטיפול ולשיקום פסיכולוגי.
יש מי שבוחרים בדרך הזו ומכירים במה שעשו. ויש כאלו שחטאו פי מאתיים, נשפטו, נכלאו, משלמים את חובם לחברה ונכנסים אל מאחורי סורג ובריח, משתחררים ועדיין לא מבקשים סליחה.
ויש כאלו שנמצאים בתחום האפור, לא לפה ולא לפה, והעניינים עוד מתבררים, ובמקום לגולל בפני בית המשפט את סיפורם ולטעון לחפותם, יושבים מול מראיין חובב רייטינג ומדברים על גוף של אישה, על מעשים שנעשו, ועל דברים כל כך אינטימיים, שעושים בדיוק את ההפך, גורמים לאדם השפוי והנאור לא למחוא כפיים על העיתונות החופשית ופורצת הדרך, אלא להקיא על הטלוויזיה ועליהם.
האמת אין לי דרך לדעת מי דובר אמת שם, אני יודעת לאן נוטה הלב שלי, ובכל זאת, מגיעה לשניהם זכות הביטוי, וכל שנותר לי ולנו הוא לקוות שתצא האמת אל האור ובמהרה. איך כתב שייקספיר: “בפיתיון של שקר, אנו דגים קרפיון של אמת". עד אז, אני נועלת את הדלת. מוטב ככה בינתיים.
התרעות פיקוד העורף