לכך חייבים להוסיף את ערוץ המסרים. במדינה שבה ערוץ משדר למחנה פוליטי מוגדר והופך בפועל למדורת שבט של כעס, עלבון, חשדנות ונקמה - אי אפשר להתעלם מהשפעתו המסוכנת. כשחוזרים שוב ושוב על אותם מסרים, מייצרים מציאות.
שיטת המחנות מול שיטת הנקמה
אלימות פוליטית לא שואלת אם "היעד" לפגיעה נמצא בימין או בשמאל. היא שואלת שאלה אחת בלבד - האם מישהו יצליח להשתכנע שפגיעה באדם מסוים תציל את המדינה? האם הוא ירגיש שנכון לשלם את המחיר "למען" המטרה "הנעלה" (?) של רצח.
ללמוד מההיסטוריה
לכן, כשמרכיבים רשימת מסוכנות בודקים "עומק" שנאה, רוח גבית, תפיסת היעד כאיום, קונספירציות, אבטחה, נגישות, והאם פגיעה באותו אדם עלולה להיתפס בעיני קיצוני כמהלך משנה מציאות.
חוזרים לכאן ועכשיו
אישור בתחפושת של אחריות
ישראל לא סובלת רק מריבוי איומים. אלא משפה שמאפשרת איומים, נותת הקשר, ומייצרת רוח גבית. לצערי, לא הפקנו הלקחים מרצח רבין ולכן הרצח הפוליטי הבא מעבר לפינה.
האחריות תמיד של ראש המחנה. בכל מחנה. מנהיג הוא מתווה הרוח. קובע גבולות המותר והאסור, כשהמנהיג מאפשר לסמן אדם כאויב, המחנה מבין. כשהוא שותק המחנה מבין. וכשהוא מגנה בחצי פה, ב"אבל", ב"גם הצד השני", המחנה מבין היטב. יש גב. חצי גינוי מסוכן יותר מאי גינוי. אי גינוי הוא שתיקה מסוכנת, בעוד שחצי גינוי הוא אישור בתחפושת של אחריות. הוא לא מכבה את האש, אלא להפך - מלבה אותה. מול הסתה ואלימות אידיאולוגית נדרש גינוי חד, ברור, מיידי.
התרעות פיקוד העורף