השבוע עברתי ניתוח להרמת עפעפיים | חיים אתגר

השבוע עברתי ניתוח להרמת עפעפיים. על הדרך הוספתי גם טיפול בנפיחות שהתפתחה בשנים האחרונות מתחת לעיניים. קומפלט. אם כבר, אז כבר. המטרה הייתה אחת: להחזיר לעצמי את המבט החושני שאבד אי שם בין שתי ילדות ותינוק, משכנתה, תוכניות תחקירים ושנים של חוסר שינה.

תזמנו את הטיפול למועד שאחרי הלידה. חודש חלף מאז שהילד השלישי הצטרף אלינו, והנה הגיע התאריך הנקוב. אשתי, שיום הניתוח תואם איתה מראש בצייתנות דקדקנית, טענה שמטרת כל המהלך לחמוק ממטלות הבית שתפחו. היא אפילו העזה לטעון שהמהלך הזכיר לה, באופן מחשיד, איך שברתי רגל בדיוק כשבתי השנייה נולדה. מבחינתה מדובר בדפוס התנהגות ולא בצירוף מקרים.

מכאן התפתחה מסכת כעסים שלא הייתה מביישת ועדת חקירה. ניסיתי להסביר שהמצב הפוך לגמרי, אני אתאושש בבית ואוכל לעזור. אבל העובדות לא שינו דבר. "אתה תהיה מושבת ואני אתמודד עם הכל", פסקה. בלעתי בשקט. בכל זאת, היא הייתה המלווה שלי לניתוח. אדם שלא יוכל לראות במשך כמה שעות זקוק לפרטנרית אוהבת ותומכת. אחרת הוא עלול למצוא עצמו ננטש במעלית של מרכז רפואי.

הגענו לקליניקה. הרופאה בדקה, הסתכלה, הסבירה והזהירה: בתום ההליך לא לגרד בעיניים, לא להסיר את הכיסוי, לא לגעת, לא להתחכם. הלחיץ אותי. לא הפחידה אותי הסכין של המנתחת וגם לא ההרדמה. מה שמילא אותי באימה היה הרעיון שהעין תגרד מתחת לתחבושת ואסור יהיה לעשות דבר. מיד נזכרתי בטום קרוז ב"דוח מיוחד", והתחלתי לדמיין התקף קלסטרופוביה מפואר. לרגע שקלתי לבטל, אבל כבר שילמנו. נשמתי עמוק, נכנסתי לחדר הניתוח והורדמתי.

הרדמה היא דבר נפלא. הולכים לישון וקמים כשחתיכה מהזמן פשוט נגנבה. אין חלומות, אין מחשבות, אין חרדות. רק חושך עמוק. לפעמים נדמה לי שאם יש משהו שמתקרב לחוויית אי־הקיום, זה כנראה זה. התעוררתי בחדר אחר עם תחבושת וקרח על העיניים. "מה יש לי על הפנים?", שאלתי. "אפונה קפואה", ענתה אשתי. כמובן שהיא גם צילמה והעלתה לרשתות. באופן כללי, כל פעם שאני עובר משהו, היא מרוויחה עוקבים. אני כבר לא בטוח אם אני בעלה או פרויקט תוכן מתמשך.

הגענו הביתה. 48 שעות של קומפרסים מאפונה קפואה, משחה שמנונית שטשטשה את הראייה ותחושת גירוד בלתי נגמרת היו מנת חלקי. עד היום אני לא באמת מעז להסתכל במראה. מדי פעם יש לי תחושה שתולעים מתרוצצות לי בתוך העפעפיים. הפחד הגדול הוא שאגרד בטעות מתוך שינה, אשכב עקום או אעשה איזו שטות שתשאיר אותי עם פרצוף מעוות לנצח.

הבת הקטנה חזרה מבית הספר, הסתכלה עליי אחרי הניתוח וברחה. יומיים שלמים היא סירבה להביט בי. טענה שהזכרתי לה את אחד הנבלים מ"ציידות השדים". ככה זה. שנים אתה מגדל ילדים, מקריא סיפורים, מכין כריכים ומשלם על חוגים, ובסוף אתה הופך לדמות משנה בקומיקס קוריאני לבנות טיפש עשרה. הבת הגדולה דווקא ריחמה עליי. בכל פעם שאחותה נמלטה בבהלה, היא ניסתה לפייס אותי כדי שלא איעלב. לבן הקטן זה לא שינה. גם לאשתי. בסבב ההאכלות, ההחלפות והמטלות נשארתי נוכח. ראייה חלקית או מלאה, אין הנחות.

בכל זאת גיליתי כמה יתרונות מפתיעים במצב החדש. אין רשתות חברתיות. אין ציוצים. אין חדשות. אין וואטסאפים. כל הרעל שממלא את הראש נעלם. נשארתי עם ספרי אודיו ופודקאסטים. נתפסתי על ספר של לי צ'יילד מסדרת ג'ק ריצ'ר. זה אמור להיות אקשן מסחרר, אבל משום מה הוא הרדים אותי בכל פעם תוך דקות. זה, והיין האדום. אני כמעט לא שותה ביומיום, אבל הגירוד הזה בעיניים אינו מצב שגרתי. אז היין זרם כמו מים.

כך מצאתי את עצמי מנהל חיים של בטלה מוחלטת. בלי עבודה, מסכים ונייד. הפכתי לשיכור חביב שמבלבל את המוח לבנות שלו, לאשתו ולחבר שנמצא במקרה בפגרת עבודה ושמח להעביר שעות עם רעו הסומא למחצה והשיכור במקצת.

יש לי עוד שבוע וחצי עד שהמבט החדש יתייצב. אני לא באמת מצפה להיראות כמו בראד פיט הצעיר. אסתפק במבט של חיים הצעיר. למען האמת, גם זה מיותר. בגיל 50 למדתי שהמרדף אחר הגרסה הצעירה של עצמך הוא קרב אבוד. אסתפק במבט של חיים המבוגר. רק בלי השקיות מתחת לעיניים. ואם על הדרך הרווחתי שבועיים בלי חדשות, בלי טוויטר ובלי האפשרות לקרוא תגובות, הרווחתי הרבה יותר מעפעפיים משופצים.