טראמפ לא מחפש שותפים לדעה, הוא לא מאמין באינטרסים הדדיים, ובטח שלא אכפת לו מהאתוס הציוני. הוא מנהל מדינת חסות. והחלק מעורר הדאגה והמשפיל הוא שנתניהו חותם על שטרי המכר של הריבונות הישראלית.
במשך קרוב לשני עשורים סיפרו לנו על המגה-אסטרטג, שיודע לסובב את המעצמה הגדולה בעולם על האצבע הקטנה. זה שמדבר לאמריקאים בשפתם ומכופף נשיאים. המציאות של החודשים האחרונים מוכיחה את ההפך המוחלט. כשנשיא אמריקאי מכתיב את הטון בצורה אולטימטיבית, משרטט את גבולות הגזרה של המלחמה, קובע באופן חד־צדדי מתי עוצרים, איפה חותמים ומתי נסוגים - זו אינה ריבונות. זו פטרונות דורסנית.
נתניהו מתנהל מול הבית הלבן הנוכחי בעמדת נחיתות מובהקת, כמעט חסרת אונים. הוא מקבל תכתיבים גורליים מעל לראשו של הציבור הישראלי, ללא שמץ של שקיפות, תוך ויתור מוחלט על עצמאות מדינית. ישראל של 2026 היא לא המעצמה האזורית החזקה במזרח התיכון, היא סניף של תאגיד טראמפ.
הבוס ממאר־א־לאגו לא מבקש, הוא פוקד. כדי להבין את עומק השבר, צריך להביט על הדרך שבה דונלד טראמפ תופס את העולם. לאיש הנדל"ן המוכשר מניו יורק אין "ערכים משותפים" ואין "ברית דמים". יש מאזן תשלומים, יש בעל בית ויש דיירים מוגנים. מבחינתו, אם ארה"ב מעניקה גיבוי דיפלומטי ומטרייה צבאית, המשמעות היא שישראל היא נכס בבעלותו. הוא הבוס, ונתניהו הוא מנהל עבודה שנמדד לפי מידת הצייתנות שלו.
כשטראמפ לוחץ על הדוושה, נתניהו אפילו לא מנסה לבלום. הלחץ המופעל מצידה של וושינגטון אינו לחץ דיפלומטי שגרתי מהסוג שראינו בתקופת ממשלים קודמים. זהו מכבש לחצים אגרסיבי, נטול סנטימנטים, שמבהיר לירושלים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אתם תעשו בדיוק מה שטוב לאינטרס המדיני של הממשל הנוכחי, ואם לא - המפתח של המחסנים נמצא אצלנו.
הטרגדיה היא שנתניהו, במקום לעמוד על הרגליים האחוריות ולהגן על האינטרסים הלאומיים האמיתיים של המדינה שהוא עומד בראשה, מעדיף להתכופף, להנהן ולמכור לציבור הישראלי סיפורי בדיה על "הבנות מדהימות".
הכניעה הזו אינה מוגבלת רק למהלכים צבאיים או להסדרים אזוריים שמנוהלים מעל לראשנו. היא מחלחלת עמוק אל תוך קודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית. השיא של מערכת היחסים הזו נחשף כאשר נשיא ארה"ב הרשה לעצמו להתערב ברגל גסה, בוטה וחסרת תקדים בענייניה המשפטיים והפנימיים הרגישים ביותר של מדינת ישראל.
במדינה מתוקנת, ראש ממשלה ששומע מנהיג זר, גם אם הוא הידיד הגדול ביותר, מתערב בהליכים המשפטיים של ארצו או מציב תנאים שנוגעים למערכת הצדק הפנימית, היה מקים קול זעקה ומבהיר שהחוק הישראלי אינו למכירה. אבל נתניהו אינו ראש ממשלה רגיל. הוא מתנהל בעיצומו של מסע הישרדות אישי ופוליטי ארוך ומתיש. עבורו, הלחץ של טראמפ אינו איום. זהו חבל הצלה.
העובדה שראש ממשלת ישראל מוכן לבלוע את הצפרדע הזו, לשתף פעולה עם התכתיב הזה, או לפחות להיכנע לו בשתיקה רועמת ומבישה, מעידה על עומק השפל שאליו הגענו. כדי להבטיח את עתידו האישי, כדי לחמוק מאימת הדין וכדי לשמור על הכיסא עוד כמה חודשים, נתניהו מוכן להקריב את שלטון החוק, להחליש את מערכת המשפט ולפרק את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.
המחיר הזה כבד משקל. ישראל מאבדת את הדבר החשוב ביותר שיש למדינה עצמאית - את היכולת להחליט על גורלה בעצמה. הציבור הישראלי הולך לקלפיות, מתווכח, נלחם ומפגין, אבל בסופו של דבר ההחלטות האמיתיות מתקבלות בחדרים סגורים בוושינגטון או באחוזות בפלורידה. שם נקבע אם נחיה או נמות, שם נקבע אם נחתום על הסכם או נמשיך לדמם, ושם נקבע מי יהיה חסין מפני החוק ומי לא.
זו אינה מדיניות חוץ. זו שותפות לדבר עבירה, שבה ישראל משחקת בתפקיד הקורבן מרצון. התהליך המביש הזה מנפץ לרסיסים גם את המיתוס האחרון שנותר מ"מר ביטחון". האיש שפעם הבטיח לעמוד כחומה בצורה מול כל העולם, הפך למנהל שמחכה להוראות מהבוס הגדול בוושינגטון.
ישראל מוּבלת היום בעיניים עצומות למציאות שבה היא מוותרת על נכסים אסטרטגיים ועל כבודה הלאומי רק כדי לא להרגיז את הפטרון. נתניהו הפך את ישראל למדינה שאינה מסוגלת לומר "לא", גם כשהדבר נוגע לביטחוננו ולעתידנו המדיני או נוגע לטוהר המידות שלנו.
הכניעה המוחלטת לציר הלחץ של וושינגטון היא תעודת עניות למנהיגות, וסכנה קיומית להמשך דרכנו כמדינה ריבונית ועצמאית. הגיע הזמן להוריד את המסיכות, להפסיק עם הניסוחים הדיפלומטיים המכובסים ולומר את האמת הפשוטה והכואבת: ישראל איבדה את הריבונות שלה. הפכנו למדינת חסות, וטראמפ הוא בעל הבית האמיתי שלנו.
הבופור שוב בידינו
אין מחלוקת על כך שכיבוש רכס הבופור והנפת דגל הגבורה הם הישג צבאי וטקטי מרשים. הלוחמים בשטח עושים לילות כימים, מסכנים את חייהם ומציגים נחישות עילאית. אבל הבעיה הגדולה מעולם לא הייתה הלוחמים, הבעיה היא הנהגה פוליטית שבוחרת להשתמש בהישגים צבאיים כבמה להצגות תקשורתיות.
כשראש הממשלה התייצב מול המצלמות והצהיר בחגיגיות ש"חזרנו לבופור - מאוחדים וחזקים מאי פעם" וש"חיזבאללה נס על נפשו", קשה היה שלא לחוש באירוניה המרה ובניתוק המוחלט. נתניהו, כרגיל, אלוף בלנכס לעצמו את תמונת הניצחון. מדבר על "שבירת מחסום הפחד" ועל מספרים וסטטיסטיקות של מחבלים שחוסלו, אבל שוכח פרט אחד קטן, שולי ומציק: את אזרחי מדינת ישראל.
בזמן שנתניהו חוגג את כיבוש הרכס הלבנוני ההיסטורי ומפזר הבטחות רחוקות, שמי הגליל והגולן ממשיכים לרתוח. הכטב"מים והטילים של חיזבאללה לא קראו את דף המסרים של ראש הממשלה. הם ממשיכים לטווח יישובים, להחריב בתים, לשרוף עסקים וליצור סיוט יומיומי מתמשך לאלפי משפחות שלא רואות שום מענה ראוי באופק.
המציאות בצפון, עם כל הכבוד להסכם שהושג עם ממשלת לבנון, היא של חבל ארץ נטוש, פצוע ומדמם, שהפך בפועל לרצועת ביטחון בתוך המדינה שלנו. הציניות שבניהול המערכה שוברת שיאים חדשים. קל מאוד לעמוד בירושלים ולדבר על "שינוי דרמטי במדיניות". הרבה יותר קשה להביט בעיניהם של תושבי שלומי, קריית שמונה או מטולה, ולספר להם שהביטחון יחזור "בדיוק כפי שעשינו לתושבי הדרום" - אמירה שאפילו היא נשמעת היום כמו בדיחה עצובה במיוחד עבור מי שמכיר את המציאות בשטח.
המילים הגבוהות על שאגת הארי וההצהרות הפומפוזיות לא יכולות להסתיר את המחדל המתמשך. הממשלה הזו, שריה וחברי הקואליציה שלה נמנעים מלבקר ביישובי קו העימות האמיתיים. הם מפחדים מהזעם, הם מפחדים מהשאלות הקשות, והם מעדיפים לגזור קופון תקשורתי על גבם של לוחמי צה"ל מאשר להתמודד עם שברים של קהילות שלמות שקרסו.
ההיסטוריה הפוליטית שלנו מלמדת שהמרחק הפיזי הזה הוא עניין זמני. המנהיגים שלנו לא יוותרו על מפגש חם, מחבק ולבבי עם תושבי הצפון הפגועים, הם פשוט מחכים לעיתוי הנכון. ברגע ששעון הבחירות יתחיל לתקתק, השיירות של רכבי השרד ימצאו פתאום את הדרך לגליל. החיוכים המאולצים יישלפו, ההבטחות על מיליארדים לשיקום ימוחזרו, ופתאום כל שר וחבר כנסת ייזכר כמה הצפון "קרוב לליבו".
התושבים בצפון לא זקוקים להצהרות על הבופור, והם בטח לא זקוקים לסיורים פוליטיים בעונת הבחירות. הם זקוקים למעשים, לביטחון אמיתי בתוך הבתים שלהם, ולהנהגה שמבינה שריבונות לא נמדדת רק בכיבוש גבעות מעבר לגבול, אלא קודם כל בשמירה על חייהם ועל כבודם של האזרחים בבית.
מי שמפקיר את הצפון בשעת הסיוט שלו, שלא יצפה למצוא שם מצביעים ביום הבוחר.
התרעות פיקוד העורף