מבקר המדינה אמור לבקר, בין היתר, את תקינות הפעולות וטוהר המידות של הגופים שאמורים לשרת את הציבור. אבל מה עם עצם התהליך שבו נבחר המבקר? מדובר בהצבעה שאמורה להיות חשאית. לאחר שבסבב הראשון מועמד האופוזיציה הגיע למספר קולות רב יותר אבל לא הייתה הכרעה, בסיבוב השני היה צורך להפעיל לחץ על חברי קואליציה ש"בגדו". לכן התבקשו חברי הליכוד לתעד את הצבעתם בווידיאו, כדי שגם מאחורי הפרגוד ייאלץ המצביע להוכיח שהוא מביע אמון במועמד של ראש המפלגה. אז הנה עוד חידת היגיון: האם מבקר מדינה נטול פניות, שנלחם למען האינטרס הציבורי, היה אומר שתהליך בחירה שכזה הוא תקין ומעיד על טוהר מידות?
לאורך כל הדרך, הסיפור של הממשלה הוא ביקורת על מנגנוני הביקורת. אפשר להסכים שמנגנוני הביקורת פגומים - הרי התקשורת ברובה אכן מוטה ופוליטית, ומערכת המשפט בעייתית ואף חורגת לא פעם מסמכותה. אבל בפועל, הביקורת של הממשלה על הביקורת לא נועדה לתקן מנגנונים כדי שישרתו את האינטרס הציבורי, אלא כדי לסכל את הביקורת שעלולה להיות מופנית אליה. לא ביקורת מתוקנת - אלא היעדר ביקורת.
אנחנו רואים את זה היטב בתקשורת שמזוהה עם הממשלה - היא פשוט נמנעת לחלוטין מלבקר אותה. הפורמט הזה הוא מה שהממשלה מעדיפה גם מכיוון הביקורת השיפוטית, גם מוועדת החקירה שתבדוק את הסיבות לטבח שבעה באוקטובר - וגם ממבקר המדינה.
ימניים ושמרנים? לא מספיק
מטעם הליכוד, לעומת זאת, לכלכו על אלרון בלי סוף. בסבב ההצבעה הראשון, כשניסו לשכנע ח"כים ערבים להצביע נגדו, אמרו להם שאלרון הוביל קו מחמיר בעבירות אלימות לאומניות וקרא להחמיר בענישה נגד פוליגמיה. אבל זוהי האידאולוגיה המוצהרת של הימין, לא? אז מדוע הם בכלל התנגדו לו כמבקר? כנראה שהתשובה נעוצה בכך שבהיעדר ועדת חקירה, משרד המבקר הוא כרגע הגוף היחיד שחוקר את מחדל שבעה באוקטובר. לשם כך לא דרוש שופט ימני ושמרן, אלא מקורב.
ומדוע אין ועדת חקירה? הסיבה של הממשלה היא שחשוב לגייס את אמון הציבור ולכן היא לא יכולה להיות ממלכתית, אלא פריטטית בין קואליציה ואופוזיציה. אבל הנה - לקואליציה הייתה הזדמנות למנות מבקר שמוסכם על כולם - גם קואליציה וגם אופוזיציה - והיא בכל זאת בחרה לסכל את אלרון ולקדם את המקורב לראש הממשלה.
ההיגיון היחיד מאחורי הפעולות, אם כן, הוא לא הרצון באמון הציבור הרחב, אלא הרצון לשלוט בביקורת על השלטון. הדרך להצדיק את המהלכים הללו בפני בייס האוהדים היא הקצנת המחלוקת. כשיש מחלוקת יש פייט, יש אקשן, יש משחק כדורגל. אז למה לבחור במישהו מוסכם כשאפשר להגביר את המחלוקת הפנימית לקראת הבחירות? למחלוקת יש עוד יתרונות - ככל שהיא תהיה חריפה יותר, כך ידברו פחות על מדיניות ההכלה בלבנון והגזרות שלא הצלחנו לסגור בעזה ובאיראן.
האמת מאחורי כל הרעש הזה היא די ברורה: מי שרוצה את אמון הציבור, בוחר במועמדים שמקובלים על מרבית הציבור ולא מעוררים כל כך הרבה מחלוקת. המבקר שנבחר בסופו של דבר, מוכשר ככל שיהיה, הוא לא כזה. ברור מראש שהציבור שיאמין לו הוא רק זה שתומך בממשלה הנוכחית. כחלק מקמפיין הבחירות ומאווירת סוף הקדנציה, נדמה שהממשלה עושה כל מאמץ כדי למנות מקורבים דווקא מתוך הידיעה הברורה שלפחות מחצית מהציבור לא יאמין להם. כדאי שכולנו נבין את זה.
די לקמפיין התמידי
לכאורה, מי שתומך בממשלה אמור לצהול בשמחה אין-סופית, כי המועמד של הקואליציה נבחר להיות מבקר המדינה הבא, ומי שאינו תומך בממשלה אמור להתבאס ולקוות שהקבוצה שלו תנצח בטורניר הבא. אבל מרבית הציבור לא רוצה פוליטיקת כדורגל שבמסגרתה מתקיימת שנאה תמידית ושמחה לאיד בין קבוצות.
מרבית הציבור רוצה לסיים את המלחמות. לא רק את אלו שבצפון, בדרום ומול איראן - גם את המלחמות הפנימיות. רובן מיותרות. למה השופט אלרון הפך פתאום מוקצה על ידי הקואליציה וחביב האופוזיציה, כשרק לפני שנתיים זה היה הפוך? סימן שהמלחמות פשוט אינן ענייניות. זה בסך הכל חלק מהקמפיין.
אבל מרבית הציבור לא רוצה את מלחמות הסרק ואת הקמפיין התמידי שנועד להתסיס, אלא מנגנון שאפשר לסמוך עליו. כזה שיתפקד לטובת הציבור לאורך זמן, ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה. מנגנון כזה צריך הפרדה ברורה ומוסכמת בין הרשויות, כמו גם מנגנוני ביקורת מוסכמים וכללים שנבחרי הציבור ישמרו עליהם - וכך ייתנו דוגמה אישית לנורמות ציבוריות. כללים נועדו לכך שנכבד אותם ונפעל לפיהם. זה כולל גם מתן כבוד להצבעות חשאיות.
התרעות פיקוד העורף