דווקא בשל המשקל ההיסטורי, חיוני לזכור שבמציאות האסטרטגית הנוכחית, כיבוש שטח אינו מספק מענה מלא למרחב האיומים, ובוודאי שאינו משקם את כושר ההרתעה של ישראל, שנשחק בשנים האחרונות. כפי שהדגיש ראש אמ"ן לשעבר תמיר הימן, כיבוש מעוזי חיזבאללה לא ינטרל את איום המל"טים ורחפני הנפץ או את האש לעומק יישובי הצפון.
במקום ליצור הרתעה, צה"ל עלול למצוא את עצמו נקלע להסתבכות ממושכת ולדשדוש מחודש – שזה בדיוק התרחיש שממנו ביקשה ישראל להימנע מאז נסיגתה מהזירה במאי 2000.
ניהול סיכונים רב־זירתי
במקביל למערכה מול חיזבאללה, עליה להיערך לאפשרות של קריסת הפסקת האש והמגעים הדיפלומטיים בין וושינגטון לטהרן – תרחיש שעלול להוביל לחידוש התקיפות על מתקני הגרעין, ומנגד להאיץ את פיתוח תוכנית הגרעין האיראנית. מצב כזה יחייב את צה"ל להוביל מהלך משולב בין זרועות האוויר, הים והיבשה, שתכליתו אינה רק החלשת חיזבאללה, אלא יצירת תנאים שיאלצו את ממשלת לבנון לפרק את הארגון מנשקו ולהשיב לעצמה את המונופול על מנגנוני הכוח.
ככל שגוברת ההסלמה בין ישראל לחיזבאללה, כך פוחתת הסבירות להצלחת שיחות התיווך שנערכו השבוע בוושינגטון, בעוד ההשלכות ההרסניות של המשבר על לבנון רק הולכות ומעמיקות.
בראייה רחבה, היקף ההרס המצטבר בלבנון – שכלכלתה התכווצה בכ־34% בין 2019 ל־2024 – איננו עוד משבר כלכלי מקומי, אלא קריסת מערכות כוללת שחיזבאללה כופה על המדינה השברירית בשליחות איראנית. מעבר לנזק הכלכלי האדיר, המוערך ב־14 מיליארד דולר, ולהרס מבנים, גשרים ותשתיות קריטיות – ובהן מערכות החשמל, הבריאות והמים – לבנון כורעת תחת נטל הומניטרי חסר תקדים.
עבור ישראל, מצב אקוטי זה מייצר שילוב נדיר בין סכנה אסטרטגית להזדמנות היסטורית: סכנה שהכאוס הלבנוני יתגלגל לפתחה כמשבר נוסף ויעצים את מרחב האיום מצד חיזבאללה ומיליציות פרו־איראנית קיצוניות נוספות שינצלו את הוואקום; והזדמנות למנף את הלחץ הפנימי והבינלאומי על הארגון לכדי מהלך מדיני כפוי – כזה שיחזק את כושר ההרתעה של ישראל ויעצב מחדש את משוואת הביטחון בגבול הצפוני ב"יום שאחרי".
השילוב הקטלני בין המערכה מול חיזבאללה לבין המתיחות הגוברת בין ארה"ב לאיראן, הופך את לבנון ל"נקודת רתיחה אסטרטגית", שבה מתמזגים שלושה וקטורים מרכזיים: המעמד הצבאי של ישראל, הישרדותו של חיזבאללה והמו"מ בין וושינגטון לטהרן. לבנון איננה עוד זירת לחימה מקומית, אלא חלק בלתי נפרד מארכיטקטורת הסכסוך הרחבה בין ארה"ב לאיראן.
חיזבאללה – הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של טהרן מחוץ לגבולותיה – משמש כשחקן קדמי שמסוגל להטיל עלויות כבדות על ישראל, ובכך להשפיע ישירות על הערוץ הדיפלומטי בין וושינגטון לטהרן. בפועל, כל הסלמה בלבנון – הנתונה להשפעה מאסיבית מצד משטר האיתוללות – מייצרת "אפקט דומינו" הרסני: הקשחת עמדות איראניות, הרחבת ממדי העימות האזורי והצדקת מהלכים ישראליים להעמקת פריסת הכוחות ולהרחבה דה־פקטו של "רצועת הביטחון".
במקביל, לבנון עצמה – במיוחד על רקע חולשתה המבנית והמשבר הפוליטי־כלכלי העמוק – הופכת למנוף לחץ בזירה רחבה בהרבה: זירה שבה נקבעים מחדש מאזן ההרתעה, גבולות העוצמה והאמון בין השחקנים האזוריים. במציאות זו, כל פעולה ישראלית בלבנון מהדהדת בוושינגטון ובטהרן גם יחד, ומגבירה את הפוטנציאל הנפיץ של החזית הלבנונית ושל הפיצול האזורי, במיוחד לאורך הגבול הסורי. חוסר יציבות בלבנון מחריף את לחץ הפליטים, מעמיק את התנודתיות העדתית ומגביר את חששות הממשלה המקומית הן מנקמה איראנית והן מהתבססות ישראלית בשטחה. התוצאה היא סביבה אזורית שבה לבנון אינה עוד שדה קרב בלבד, אלא מכפיל כוח שלילי של חוסר יציבות אזורית.
כרוניקה ידועה מראש?
עבור ישראל, המשמעות היא מלכוד כפול וצמצום מתמשך של מרחב הפעולה: בעודה נדרשת לתאם כל מהלך צבאי עם וושינגטון – הרואה בחיזבאללה בראש ובראשונה מנוף איראני שעלול לערער את מאזן הכוחות במפרץ הפרסי ולסכן את חופש השיט במצר הורמוז – ישראל רואה בארגון איום ישיר, מיידי וקיומי על ביטחונה.
פער האינטרסים הזה סודק את האמון, מגביר את אי־הוודאות ומעמיק את המחלוקות בין הצדדים. הוא יוצר עיכובים, זהירות יתר ולחצים אמריקאיים לריסון השימוש בכוח, דווקא ברגעים שבהם ישראל שוקלת פעולה התקפית רחבה שנועדה לשנות את המשוואה הצבאית בצפון.
יתרה מזו, מבחינת ישראל, הזירה הלבנונית היא מרחב אסטרטגי שיכול לשפר את ההגנה בטווח הקצר מפני איום חיזבאללה, אך כל מהלך כזה מגביר את החיכוך עם וושינגטון, מסבך כל ניסיון להסכם הפסקת אש מול איראן ומגביר את הסיכון להידרדרות ופריסה צבאית ארוכת טווח – תרחיש שמעלה את הצל הכבד של 1982־2000. בתוך כך, ככל שישראל תעמיק את התבססותה בלבנון, כך עלול הסכסוך להשתנות מהגנה על הגבולות לכפייה אזורית – מהלך שמחזק אולי את ההרתעה בטווח המיידי, אך מחליש את הגמישות הדיפלומטית וגובה מחירים צבאיים, מדיניים וכלכליים כבדים.
בשורה התחתונה: העליונות המודיעינית, הטכנולוגית והמבצעית שבה נודעת ישראל, היא היא שמחייבת אותה לפעול מתוך ראייה שקולה, פרגמטית ומפוכחת. זהו הרגע שבו עוצמתה של המדינה אינה נמדדת רק ביכולת המוכחת שלה לפעול, אלא גם בתבונה לבחור כיצד – ובעיקר מתי – לא לחזור על טעויות העבר.
התרעות פיקוד העורף