הטרור החרדי מתעצם אצלנו באופן אפידמי. קודם כול ולפני הכול, אלוהים שלהם מצווה אותם ומברך כן ירבו. אחרי אלוהים במדרג יש אלפי באבא-בובות, שקיבלו באופן ישיר את עשרת הדיברות לסחטנות אלימה באמצעות הקמה של ארגוני טרור חרדיים וקדושים. זה כבר לא "נמות ולא נתגייס", אלא "אתם תמותו, ולא נתגייס".
ביום שני ב-17:40 יצאתי מרמת השרון לראשון לציון, כדי להגיע לשידור משחק כדוריד ב-19:30. הווייז הורה לי לנסוע על כביש 4 דרום. שבוע לפני כן נמשכה הנסיעה לאותו אולם כ-45 דקות. התחלת הנסיעה הייתה סבירה, אבל התנועה התקדמה עד לבני ברק, ואז תם הטקס.
ילדים בני 6-5 להערכתי פרצו לכביש, בהנהגת המורים שלהם, והסתובבו בין המכוניות. לא הייתה תנועה, אז דוממתי מנוע. בחוץ היה חם, הרכב היה חם, וחששתי שאחד מהילדים, או יותר, ייגע ברכב או ייפול עליו ויחטוף כווייה. ואז זה עלול להיות אירוע של סלט, עם הכנופיה בפיקודו של פופאי. הם יודיעו לציבור שסיכנתי את הילדים בנהיגה פרועה. יש לפופאי גועליציה על הראש עם החניוקים. הוא צריך סינקים לרשתות, אז אני עלול להיות קורבן זמין. אז נכנעתי, מייד.
בהמשך התקדמנו לאט, במהירות של 10 קמ"ש. הווייז הנחה אותי לצאת מהנתיב לכיוון שיבא, אבל זה היה בלתי אפשרי. הכביש עם שלושה נתיבים ברגיל הפך לחמישה, התנועה לא זזה במחלף. אז זחלתי עם כולם דרומה. נהגים נטשו את המכוניות, כדי לנהל תגרות עם מחבלים חרדים צעירים, שהוכיחו יכולות לא מבוטלות של קרבות פנים אל פנים, בלי פחד. רק ללבוש מדים הם פוחדים.
אני שאלתי אותם מה היה קורה כאן אם במקום החרדים - היו ערבים סוגרים את הכביש. בכמה גופות זה היה מסתיים. הם צחקו: "מה אתה מכניס לנו ערבים עכשיו, מה? זה ארץ של יהודים, לא קראת את חוק הלאום?". כן, בטח קראתי. אבל בשבילי טרור הוא טרור, גם אם פועלים סינים היו פורצים לכביש ומשביתים מדינה.
במקביל הקשבתי לדיווחים ברדיו וקראתי דיווחים באתרים. המסקנה המתבקשת הייתה אחידה: הכנופיה של פופאי לא מסוגלת להתמודד עם המשבר. החרדים לא עושים חשבון לשוטרים, והם אף הגיעו לביתו של ראש אגף התנועה בכנופיה, בפסגת זאב.
יש לכנופיה של פופאי אגף מודיעין, אבל כשצריך מודיעין על אירוע טירור שמתגבש במשך יומיים, העובדים שם הם כלום ושום דבר. הם צריכים לפתוח מילון עברי-עברי כל חמש דקות כדי להבין את המושג אנרכיה.
חשבתי על סיבה ליכולת. אולי מפני שהיו בכוח גם שוטרות. המחבלים הצעירים הרי שומרים נגיעה, אז חס וחולילה ששוטרת אישה תיגע בהם בדרך לעיכוב. כי אצל חרדים אין מעצר, רק מעכבים אותם, גם אם הם שורפים תחנת משטרה או משתלטים על ביתו של שופט בבית המשפט העליון. שוב, זה בגלל ההיתר מאלוהים להיות טרוריסט.
בכנופיה של פופאי לא יודעים איך להתמודד עם ההיתר הזה. יש להם הרבה פחדים לכאילו שוטרים: מאלוקים, מפופאי, מהציבור שעלול לתעד את פעילותם המופלאה, ממח"ש, מבתי משפט. אכן לא קל, אז רובם מעדיפים לצפות בפוגרום, ולא להתערב. מה שיהיה יהיה.
ב-20:00 הסתיים הפוגרום בכביש, והצלחתי להגיע ליעד. המשחק כבר החל. ארבעה שחקנים מרמת השרון, שהיו איתי בפקק הנורא, נטשו את המכוניות וצעדו שלושה קילומטרים מעבר לשטח הכבוש, כדי להגיע לרכב איסוף שיצא מנחלת יהודה והביא אותם לאולם. זה לא מנע מהם לנצח את הפועל ראשל"צ ולהשיג את תואר אליפות המדינה.
אני הצטרפתי לאירוע רק בדקה ה-15 של המשחק. אני משדר עשרות שנים. ציינתי 45 שנות כתבלבות בטיפשורת ב-1 ביוני השנה. זו הייתה הפעם הראשונה שאיחרתי לשידור. אני מקווה שלא מתחילה כאן אפידמיה. במקביל זכיתי לראות מהשטח איך עובד ארגון טרור. הם אויב של הציבור. אבל עם גועליציית אפסים, כמו זו שמנהלת אותנו, זו רק ההתחלה. ארגון הטרור הזה יעשה את הטעות הגורלית ויגבה קורבנות.
שלשום, כאשר הכנופיה של פופאי עיכבה אוטובוס עם 50 מתפרעים חרדים או יותר בזירת הפיגוע בביתו של השופט סולברג, החלו מחבלים חרדים להתפרע בירושלים. לא דווח על עצורים. מעניין כמה יישארו במעצר ויועמדו לדין. מעניין מי שכר עבורם את האוטובוס ומי הוריד את הפקודה לפשוט על ביתו של השופט סולברג, על ביתו של ראש אגף התנועה במשטרה ועל מפקד המשטרה הצבאית.
טרור, סיכול ומניעת טרור - זו עבודה ומומחיות של השב"כ. אז במקביל לחטיבה היהודית (שהיא חצי מושבתת) בשב"כ, חובה עלינו שהארגון יקים חטיבה שתטפל בטרור החרדי. החוק מעניק לשב"כ סמכויות למניעת טרור באמצעים שונים. אם זה לא יקרה, יהיו בארץ פיגועים כמו של נוער הגבעות ביו"ש, שאת הכרוניקה של המחבלים האלה כולנו כבר מכירים, ועוד נכיר בהווה ובעתיד.
אם בטעות חשבתי שסיימתי את מכסת הטראומות בפקקים של יום שני, הגיע יום שלישי. כשחזרתי הביתה בשני בלילה, כיפוש הגישה לי גיגית מלאה במרק קובה חמוסטה. צפיתי בשפת הגוף שלה, והבנתי שהיא רוצה לספר לי משהו, אבל מתלבטת בסוגיית הפתיח. אף שהיה לילה, הכנסתי את עצמי לכוננות עם שחר.
וזה הגיע. "מאמי, מחר אנחנו חוזרים לדירה. השיפוץ נגמר, תודה לאל. אני חייבת שתתעורר בשבע, כי מגיעים האורזים והמובילים. התחייבתי שתהיה ער, כי בפעם הקודמת התעוררת שעה וחצי אחרי שהם הגיעו. הם כעסו עליי".
ואז היא נעמדה מול השולחן, הסתירה לי את המסך, וענתה: "אתה לא עושה כלום. אתה לא אורז כלום, אתה אחראי רק לטלפון שלך, לסיגריות ולפאוץ', כן? אז אל תגיד לי איך לנהל את זה. בשבע אני מעירה אותך".
אני לא מקבל קהל בשבע בבוקר, למעט עבודה - אז גם חמש ושש לפנות בוקר זה יופי. אבל בשביל מישהו שבא לעבוד אצלי? שו האדא, אני קובע את הזמנים. ובנוסף, לפי הנחיית רופא, בכתב, אני חייב לישון תשע שעות בלילה. כי אני חושב הרבה ומקשקש המון, כל היום. עם הטיעונים האלה שקעתי לשינה עמוקה.
ידעתי מראש שאיני יכול לחזור הביתה עד שכיפוש תודיע לי בערב שהמעבר הושלם בהצלחה, הכול במקום, כאילו לא עזבנו את הדירה לחודש וחצי, רק אז אני אמור לשוב. מעולם לא נכנסתי לדירה לפני שהכול היה מאורגן טיפ-טופ. אני אלרגי לשינויים. גם לא הגעתי לדירה לבדוק איך מתקדם השיפוץ, כי זה גדול עליי ויוצר אצלי מועקה. וגם ישנה כיפוש שמנהלת את האירוע. אני סומך עליה, ואני מעדיף להתלונן אחרי, במקום להתלונן תוך כדי.
בסדר, בסדר, הגודל כן קובע, האיש ענק. גררתי את עצמי למרפסת, ראיתי שגם הפועלים גדולים וגבוהים ממני, והם מאוד מהירים עם הניילון על קופסאות האריזה.
כיפוש הגיעה אליי, ביקשה שאזדרז ואתפנה למשתנה, הקפה השכונתי שלי. "כיפוש, עוד אין שם נפש חיה, חצי לילה עכשיו. אני צריך להתקלח ולהתארגן. תכיני לי עוד קפה קטן, אני מסוחרר".
הגעתי למשתנה, חיפשתי בוואטסאפ למי להודיע שאני בקפה. כולם נראו בפעם האחרונה בוואטסאפ אחרי אחת לפנות בוקר. ויתרתי, הקפדתי על בדידות ומיזנתרופיות כלפי הסביבה.
המשכתי לעבודה, יצרתי קשר ראשוני עם כיפוש ב-18:00. "נו, כפרע, איך הולך? את מסתדרת? החברות שלך עדיין איתך? הן מציקות לך ושואלות מה מצאת בי, ואיך את חיה איתי? גם אם תכחישי, אני מכיר אותן. את זקוקה לעזרה עם חפצים כבדים?".
היא ענתה שהכול בסדר, אבל היא צריכה עזרה במיקום מכונת הכביסה והעמסת המייבש על המכונה. "תשאירי לי, זה עליי", השבתי, "כשאחזור מהפארה-דווארה, אטפל בזה". היא אמרה שאקח את הזמן.
התייצבתי ב-21:00. הכול היה מצוחצח. היא עשתה לי סיור בדירה המשופצת, נראה יופי. בחדר האמבטיה שלי ושל גיא ראיתי שמכונת הכביסה כבר עובדת, גם המייבש. "למה לא חיכית לי, כיפוש? אני לא רוצה שתסחבי חפצים כבדים".
התרעות פיקוד העורף