החידוש המרכזי של ההסכם הנוכחי-הגדרת "אזורי ניסוי" בדרום לבנון. באזורים אלו, צבא לבנון יקבל הזדמנות ומנדט להוכיח ריבונות בפירוק תשתיות של חזבאללה ומניעת חזרתו, לפני שצה"ל ישלים נסיגה מלאה. המתווה הנוכחי כולל גם כמה מנגנונים תקדימיים שנועדו לתקן את הכשלים ההיסטוריים של החלטה 1701:
המודל של עזה משתכפל בלבנון, כשבשתי החזיתות, השיטה האמריקאית דומה להפליא:
זהו ניסיון אמריקאי לייצר "הסכם חכם" ומנוהל היטב מבחינה טכנולוגית ופרוצדורלית. אולם, העובדה שחזבאללה אינו חתום עליו ישירות, לצד המתקפה החריפה שלו על הממשלה הלבנונית החתומה, מוכיחה שוב שהמרחק בין הארכיטקטורה של הנייר למציאות בשטח-רב.
עם זאת, יש חשיבות מדינית ודקלרטיבית להסכם ישראלי-לבנוני ראשון, גם אם מדובר בחלופת מכתבים רשמיים מול ארה"ב. יש גם חשיבות להענקת הזדמנות לשיטה האמריקאית, גם אם יש ספק גדול באשר למידת הבנתה את המזה"ת. מהיכרותנו את הצד השני, סביר שהתנאים לא ימולאו, והישארותה של ישראל בדרום לבנון כמו גם המשך המאמץ הצבאי בשטח מעוגנים לפי שעה בהסכם מול ארה"ב.
חשוב לומר מפורשות, וכן שישראל תטמיע את המסר מול הממשל בארה"ב- ההסכם לא נוגע בבעיות השורש בלבנון אלא רק בסימפטומים הצבאיים שלהן - נכון היה לטפל גם בצבא לבנון עצמו (משתף פעולה עם חזבאללה מזה שנים) ולשקול האם יש לחזקו או להחליפו (!), ובמקביל נכון היה לדרוש מממשלת לבנון פעולה נחרצת מול מקורות הכוח של חזבאללה בציבור הלבנוני (התווך האזרחי), בפוליטיקה ובכלכלה הלבנונית. שם ראשית הצירים.
ההסכם הנוכחי אמנם מאפשר לציר המדיני לעשות את פעולתו (למול תקרת הזכוכית הצבאית), אבל בהיעדר טיפול בבעיות העומק בלבנון (שאינן רק צבאיות) ועם התנגדות חזבאללה, סופו (לאחר ניהול זמן בגיבוי ארה"ב) שינציח את המצב הקיים-רצועת ביטחון ישראלית עבה נקייה מאוכלוסיה שיעית, והמשך ההחרפה במצב הפנימי בלבנון עד כדי מלחמת אזרחים.
התרעות פיקוד העורף