השבוע פורסם מדד המוניטין הבינלאומי RepCore Nations לשנת 2026, הבוחן כיצד נתפסות 60 הכלכלות הגדולות בעולם בעיני אזרחי מדינות ה-G7. הכותרת של המדד השנה היא ירידה ממוצעת בהערכת אזרחי העולם כלפי רוב מדינות העולם: 43 מדינות נחלשו, ורק 14 השתפרו. אבל עבור ישראל, הנתונים חמורים במיוחד. מבין כל 60 הכלכלות שנמדדו, ישראל רשמה את הירידה החדה ביותר: 7.2 נקודות בשנה אחת. עוד יותר מטלטל לגלות כי מאז 2022 מדובר בירידה של כמעט 16 נקודות ו-20 מקומות, מהמקום ה-37 למקום ה-57 בתוך ארבע שנים בלבד. כיום ישראל נמצאת כמעט בתחתית הטבלה, כפסע ממדינות כמו רוסיה ואיראן.
על רקע זה, השיח הקבוע בישראל כבר אינו מספיק. יש מי שיטען שהביקורת על ישראל אינה הוגנת, מוטה, ולעיתים נגועה בצביעות. יש מי שיטען שהמדיניות וההתנהלות הישראלית כבר חורגות מהנורמות החברתיות והמוסריות של אותן מדינות מערביות שישראל זקוקה לאמונן, לשותפותן ולגיבוין. שתי הטענות יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת. אבל אף אחת מהן אינה פוטרת אותנו מהצורך להתמודד עם הנזק המצטבר. כי גם מי שחושב שהעולם טועה לגבי ישראל, וגם מי שחושב שישראל טועה מול העולם (או מול הסטנדרט שהיא מציבה לעצמה), אמור להבין דבר אחד: הפגיעה במוניטין של מדינתנו כבר אינה בעיית יחסי ציבור. היא פגיעה בביטחון הלאומי.
דרוש שינוי תפיסתי
זאת מפני שמוניטין אינו דבר מופשט. כבר היום, ישראלים לא יכולים לטייל בעולם בלי לחשוש שיתנכלו להם. סטרטאפים ישראליים מתקשים לגייס ולהיכנס לשווקים. אקדמאים ואנשי תרבות ישראלים מגלים ששותפים מחו״ל מהססים או מסרבים לעבוד איתם. והנורא מכל: אחינו ואחיותינו בעולם נמצאים בסכנה אישית ברחובות ניו יורק, לונדון ופריז.
המצב דורש שינוי תפיסתי, וזה הזמן להטמיע מושג חדש: ביטחון תודעתי. כשם שמדינה מגינה על גבולותיה, על מערכות הסייבר שלה ועל נכסיה הכלכליים, היא חייבת להגן גם על התשתיות התודעתיות שמאפשרות לה לפעול בעולם: אמון, לגיטימציה, מערכות יחסים, חיבור רגשי והבנה ציבורית. בלי אלה, גם מדינה חזקה צבאית וכלכלית עלולה למצוא את עצמה מבודדת, מוחלשת ומוגבלת.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתייחס לביטחון תודעתי כאל זירה משנית. היא כבר זירה מרכזית. ובזירה הזאת, לא במפתיע בהינתן כל האמור לעיל, אנחנו מפסידים.
התרעות פיקוד העורף