קשה לפטור את העמדה של מדינות המפרץ הערביות – שיחד עם ישראל היו הנפגעות הראשיות של איראן במלחמה האחרונה – רק כמיקוח זמני. במצבם הבעייתי הנוכחי, המנהיגים הערבים מנסים להימנע ככל האפשר מכניסה להתנגשות חזיתית עם ארצות הברית, ובוודאי שאינם רצים להצטייר כמי שעומדים בדרכו של נשיא פעלתן כמו טראמפ וכמי שמכשילים את תוכניותיו להפוך ל"נשיא השלום". אולם במקרה הזה, לא חלפו אפילו 24 שעות מרגע ההצהרה ועד להודעות הדחייה.
דיל או מלכודת: הזיכרון הארוך של תחושת הבגידה
פעולותיו של טראמפ – כבר עם ראשית כהונתו השנייה, וביתר שאת כמובן מאז פתיחת המבצעים חסרי התקדים "זעם אפי" ו"שאגת הארי" ב-28.2 – מעוררות בקרב מנהיגי ערב הזהירים הד היסטורי בעייתי ומטריד עבורם. מאז התמוטטות האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, פיתחו מנהיגי האזור "אלרגיה" לצעדים שנתפסים בעיניהם כניסיון של מעצמות המערב למסד "סדר אזורי חדש".
קריאה היסטורית שגויה: השפעת הגל האנטי-ישראלי
במובנים רבים, קיומו של מיתוס כפל ההבטחות הוא תוצאה של שיח חירשים: במערב נוטים להחמיץ את משקל הלגיטימציה השבטית, המסורתית והדתית במבנה השלטון בחברות מוסלמיות; ובה בעת בעולם הערבי מפרשים בצורה שגויה את פעולות וכוונות המעצמות. הצהרת בלפור, לכאורה ההוכחה המובהקת לשטר ההבטחה שהעניקה בריטניה להקמת מדינה יהודית בלב המזרח התיכון, היא אחד המסמכים הנחקרים והשנויים במחלוקת ביותר בהיסטוריה המודרנית של האזור – והיא ממשיכה להיקרא באופן שגוי, לדעתי, במנותק מהרקע התרבותי שבו נכתבה.
הגל האנטי-ישראלי ששוטף את השיח הציבורי במערב בשנים האחרונות – וכעת לאחר המלחמה עם איראן ביתר שאת – רק מעמיק את הפרשנות השגויה של המהלך ההיסטורי ומזין מחדש את האמונה ב"מיתוס כפל ההבטחות". ההצהרה הפכה כיום, באזור ובחלקים נרחבים של השיח המערבי, לסמל של "קולוניאליזם ציוני", לכאורה, ביטוי לתפיסה חדשה של הסכסוך שבה הציונות עצמה מוצגת לא כתנועת שחרור לאומית אלא כשלוחה של המערב הקולוניאלי.
אולם במקורה ההצהרה כלל לא מבטיחה להקים "מדינה יהודית", אלא "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". הניסוח הלשוני הזהיר הזה הוא הד לעולם תרבותי ורעיוני שנעלם. הצהרת בלפור לא נכתבה רק במונחים של ניצחון או נישול, כפי שטוענים מתנגדי ישראל הקולניים ביותר כיום בקמפוסים וברשתות החברתיות, אלא מתוך ניסיון נאיבי ופטרוני למצוא מודל שלטוני יציב ומוצדק מוסרית לאחר מלחמה הרסנית.
מתוך ההיגיון הזה, בריטניה ראתה גם באימפריה שלה לא רק מנגנון שליטה, אלא מערכת התפתחות מוסרית. עמים וקהילות נחשבו ישויות מתפתחות, הנמצאות בשלבים שונים של בשלות. הצהרת בלפור נולדה מתוך תפיסה זו: לא כהבטחה למדינה יהודית ריבונית מיידית, אלא כהכרה בכך שהעם היהודי הוא "קהילה היסטורית" בעלת פוטנציאל מוסרי להתפתחות מדינית בעתיד, תחת הדרכתה ושליטתה של בריטניה. בתפיסת עולם זו, גם מנהיגי ערב מייצגים "קהילה היסטורית" חשובה שצריכה לקבל "הדרכה" משליטי האימפריה בדרכם לעצמאות וריבונות. לא כפל הבטחות היה כאן, אלא תפיסת עולם פטרונית שנעלמה, וכעת המסמכים שהותירה אחריה מפורשים באופן שונה ובמנותק מההקשר המקורי שבו נכתבו.
המעצמה תעזוב, ישראל תישאר: מלונדון 1917 לוושינגטון 2026
עבור מקבלי ההחלטות בירושלים ובוושינגטון, הסירוב המפרצי לדרישותיו של טראמפ אינו רק עוד מכשול בדרך לנורמליזציה המיוחלת – הוא תמרור אזהרה. אם רבות ממדינות המפרץ הערביות סבורות כיום שההבטחות ל"סדר חדש" הן בהכרח מלכודת עבורן, לא רק שהן יכשילו כל אפשרות הגיונית להסדר, אלא שהן אף יעשו מאמצים להתרחק מאפשרות שכזו ויתקרבו דווקא ליריבות של ישראל באזור.
התוכניות הגדולות של טראמפ טומנות בחובן הזדמנויות אדירות עבור ישראל. כבר כעת, ניתן לראות ששיתוף הפעולה הביטחוני הגיע לרמות שלא נודעו בעבר. אולם כדי שנדע לנצל בשנים הקרובות את מלוא הפוטנציאל הגלום במצב האזורי החדש שנוצר, יש צורך לפעול מול שאר השחקנים האזוריים באופן זהיר, מדוד ומודע לפערים התרבותיים ולהבדלי התפיסות ההיסטוריות.
התרעות פיקוד העורף