במשך עשרות שנים התייחס הממסד הספרותי לעמדותיו של דאל כאל אנומליה מבודדת. אולם במבט מהכיסא שלי כאן בבריטניה, כמי שמסקר מדי יום את הקהילות היהודיות בתפוצות ואת הגל העכור ששטף אותן בשנים האחרונות, ברור לחלוטין: דאל לא היה אנומליה. הוא היה חלוץ.
המנגנונים הרטוריים שדאל שכלל בשנות ה-80 – הלבנת אנטישמיות קלאסית באמצעות טרמינולוגיה גאופוליטית, הטלת "מבחני נאמנות" על יוצרים יהודים וניצול מוסדות תרבות פרוגרסיביים – הפכו כיום לפרקטיקה המקובלת והממוסדת ביותר בעולם המוציאות לאור והספרות העולמית.
המכבסה הלשונית: קונספירציות ישנות, עטיפה חדשה
תרומתו הגדולה ביותר של דאל לשיח השנאה המודרני הייתה ההבנה שבחברה משכילה ו"נאורה", ביטויים גזעניים בוטים יידחו מיד בשעט נפש. כדי להפוך את הדעות הקדומות שלו למקובלות, הוא עטף תיאוריות קונספירציה מימי הביניים בשפה הדחופה של גינוי פעולותיה הצבאיות של ישראל בלבנון.
כיום, תעשיית התרבות והספרות הבינלאומית משתמשת בדיוק באותו השבלונה. מזימת הכוח והשליטה: במקום שבו דאל טען כי "המוציאים לאור היהודים שולטים במדיה", קמפיינים עכשוויים ברשתות החברתיות מפיצים "רשימות חרם" ממוקדות של סופרים, מאיירים וסוכנים יהודים בטענה שהם "ציונים" המונעים מיוצרים אחרים להישמע.
היפוך הטראומה: השוואתו המפורסמת של דאל בין צה"ל בביירות לבין גרמניה הנאצית הניחה את היסודות לשיטה פסיכולוגית אכזרית במיוחד. כיום, השימוש המכוון בסמלי השואה נגד צאצאי הקורבנות משמש ככלי המרכזי באוניברסיטאות ובפסטיבלי ספרים בעולם כדי למקסם את הפגיעה הרגשית ולהכשיר את השרץ.
מבחן הלקמוס של הסופר היהודי
הקו המקביל והמטריד ביותר בין ימיו של דאל למציאות הנוכחית הוא "מבחן הנאמנות" האידיאולוגי. סמוך למותו בשנת 1990, הצהיר דאל בראיון ל-The Independent כי ליהודים החיים במדינות המערב (כמו בריטניה) יש חובה אזרחית לפעול באופן אקטיבי נגד ישראל כדי "לכפר" על תמיכתם בה. מי שלא עשה זאת, נתפס בעיניו כאשם באופן אישי.
כיום, צינון עמוק וקפוא ירד על תעשיית המוציאות לאור בלונדון ובניו יורק בדיוק בגלל הדינמיקה הזו. בתחילה, האנטישמיות המסורתית כוונה נגד האדם הפיזי או הדת שלו. דאל יצר אזור דמדומים חדש, שבו נדרש מהיהודי להתנער פומבית מישראל כדי להתקבל לחברה. כיום, מרחב התרבות המודרני הלך צעד קדימה והוא מחרים לחלוטין את ה"ישות הציונית", מה שמוביל בפועל להדרת רובם המוחלט של היוצרים היהודים.
חרמות התרבות השוטפים כיום את פסטיבלי הספרים הגדולים בעולם אינם מסתפקים בביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלתית. הם דורשים מיוצרים יהודים להציג תעודת הכשר אידיאולוגית, להתנער מהקשר ההיסטורי והתרבותי שלהם לישראל, ולעבור השפלה פומבית כתנאי סף לקבלת יצירותיהם. סופרים שבחרים לשתוק או לשמור על זהותם מוצאים את עצמם נפלטים מהסוכנויות, מבוטלים מפאנלים או נדחקים לרשימות שחורות במסווה של "צדק חברתי".
כניעתם של שומרי הסף
בשנות ה-80, המניע של המוציאים לאור של דאל היה קפיטליסטי טהור: הגנה על פרה קדושה שמכניסה מיליוני דולרים. הם הפרידו באופן מלאכותי בין האנטישמיות הבוטה של האיש לבין ספרי הילדים המופלאים שלו.
המוסדות התרבותיים של ימינו מציגים פחדנות מוסרית דומה, אך ממניעים הפוכים – כניעה מוחלטת להמון המוסת ברשתות. במקום לעמוד איתן מול אפליה, סוכנויות ספרותיות, הוצאות עצמאיות וועדות פסטיבלים בוחרות בדרך הקלה: ביטול פאנלים של יוצרים יהודים או גניזת ספרים מחשש ל"רעש תקשורתי". הם אינם רואים עוד בזהות היהודית חלק מהמגוון האנושי, אלא נטל מנהלי פוליטי שהפך ל"לא בטוח" לשיווק.
רואלד דאל הוכיח בשעתו שסופר יכול להחזיק בדעות החשוכות ביותר, לבטא אותן בגאווה, ועדיין להישאר האייקון הבלתי מעורער של התמימות והדמיון האנושי. מכיוון שעולם התרבות סירב לפרק לגורמים את המנגנון ההרסני של דאל אז, הוא קיבל אותו בחזרה כיום כמגיפה ממוסדת. הגיעה העת שהממסד הספרותי המודרני יתעורר ויבין: הלבנת אנטישמיות ישנה באמצעות פוליטיקה חדשה איננה קידמה – היא פשוט אותה השנאה הישנה, בדיוק במסלול שדאל סלל עבורה לפני ארבעה עשורים.
התרעות פיקוד העורף