טראמפ איננו "פרו-ישראלי" במובן הרומנטי שהיינו רוצים לדמיין. מבחינתו, "אמריקה תחילה". אכפת לו מישראל והוא תומך בה, אבל בראש ובראשונה הנשיא מחויב לארצות הברית ולפוליטיקה הפנימית בה. הוא רוצה מאוד לסיים כבר את המלחמה עם איראן ולהחזיר את צבא ארצות הברית הביתה - זו העדיפות העליונה שלו. והוא אינו תוקף את האיראנים למרות איומיו, גם כשהם לועגים לו על כך. טראמפ ידוע בכך שהוא אינו שומר את התסכולים שלו לעצמו, והמצב מתסכל מאוד מבחינתו. הוא יודע שהוא בצד הצודק, אבל הלא פופולרי. זה מתסכל את כולנו.
מהצד השני, ראש ממשלת ישראל אינו אמור להיות יס-מן של נשיא אמריקאי, ידידותי ככל שיהיה. תפקידו של ראש ממשלת ישראל הוא לראות את האינטרסים הישראליים תחילה. אחד האינטרסים הוא אומנם שימור היחסים עם המעצמה החזקה בעולם, הידידה האסטרטגית המשמעותית היחידה שלנו. אבל ברית אינה כפיפות. על החבל הדק הזה צעדו ויצעדו כל ראשי הממשלה בישראל.
זה לא משבר, זו ריבונות. במשך חודשים עסקו השיח הציבורי והאולפנים בטענה שישראל איבדה את עצמאותה, שטראמפ "מנהל" את המלחמה ושירושלים מבצעת את פקודותיו. עכשיו, כשישראל מפגינה ריבונות, לא מתוך התרסה, אלא מתוך אחריות, ואומרת "עד כאן!" - במקום למהר להספיד את היחסים, נכון יותר לגבות את ראש הממשלה.
בעלות ברית חזקות אינן נמדדות בכך שהן תמיד מסכימות זו עם זו, אלא בכך שהן מסוגלות לשרוד גם מחלוקות. היחסים בין ישראל לארצות הברית חזקים הרבה יותר מכותרת דרמטית או מאמירה בוטה של טראמפ, שהוא אלוף בפיזור אמירות בוטות. אפשר לא להתרגש מהן כי בארצות הברית כבר התרגלו לסגנון של הנשיא.
התרעות פיקוד העורף